<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שלישי</h1>
<h2>דף ח:</h2>
עוד שם הא דאמרינן לא ליסחוף איניש וכו'. אמר הכותב כבר אמרה לזו למעלה, אלא שכתבה עוד כאן כדי להוסיף בה עוד טעות אחר שלא אמר עד עתה, והוא שכתב דצונן בצונן הוא, ואי בכפלי לאחר שנצטננו משמע ליה, אפילו שפשוף גדול אינו צריך אלא הדחה בעלמא, כעין בשר וגבינה, ששנינו (ק"ז, ב') צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה, ואקשינן עלה וכי נוגעין זה בזה מאי הוי, צונן בצונן הוא, ופריק אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מיהא בעי. ועוד מקרא מלא דבר הכתוב וישימו את החלבים על החזות. ואינו דומה לאותה שאמרו הטבח צריך ג' סכינים, א' ששוחט בה וא' שמחתך בה חלבים וא' שמחתך בה בשר, וכן שני כלים, א' שמדיח בו חלבים וא' שמדיח בו בשר, דהתם אגב דוחקא דסכינא נדבק החלב הרבה, וכן המים שנמחה בהם החלב נדבק ביותר בבשר. אלא הכא בדחיימי כפלי קאמרי, כלומר סמוך לנטילתן מן הבהמה. וכן פי' בתוספות.
<h2>דף טו:</h2>
כתב שם המחבר במי שלא שחט הורידין דאסור לאכול וכו'. ואינו נכון שהרי וכו'. אמר הכותב הבו ליה אפריון שחדש לן ראיה מופתית על שאין דברי המחבר וראיותיו (נכללות) [נכונות]. המחבר הביא ראיות חזקות כראי מוצק, לפי שהוצק חן האמת בשפתותיו השוחט לחולה בשבת שאמרו מותר לבריא באומצא, ולא הזכירו בו תנאי ובלבד בששחט הורידין, דודאי סתם שוחט בהמה אינו שוחט את הורידין, ובסתם שוחט התירו לאכול באומצא. וכן בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה שאלו בגמרא (אמרו) [אם] מותר לאכול ממנה באומצא, ודוקא משום דשובר המפרקת, הא בסתם שוחט בהמה כדרכה מותר באומצא. ועוד אי בבהמה שלא שחט הורידין אסור באומצא, אפשר דלא משתמיט תנא או אמורא דלשמעינן בשום דוכתא הכין. וכל מבין שאינו משבש עצמו לדעת ידע ויכיר וישמע ויוסף לקח. ומ"ש שלא תלו ההתר אלא בניתוח אבר אבר, טעה טעות גמורה, שהם שאמרו לא אמרו ואם לא שחט את הורידין מנתח אבר אבר, אלא רב חסדא הוא דקאמר לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך, ומשום התר בהמה אמרו הואיל ומנתחה אבר אבר בהכי סגי לה, וכ"ש במחטט אחר החוטין; שעיקר האיסור מחמת דם שבהם, (אין) [ואין] האיסור מחמת דם האברים, שדם האברים דרך סימנין הוא יוצא ומתמצה כלו, כדאמרינן בפ' השוחט (כ"ט, א') רוב אחד בעוף, הא תנא ליה רישא ורובו של אחד כמוהו, אמר רב הושעיה חדא בחולין וחדא בקדשים, וצריכא דאי אשמעינן חולין משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא סגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה, צריכא, וכולה שמעתא כדאיתא התם, דאלמא דם האברין דרך סימנין יוצא כלו, ואין שחיטת ורידין ונקיבתן אלא מחמת דם שבחוטין, שאין מתמצין אלא דרך הורידין, של חוטי דם נקובין אל הורידין ונגררין דרך שם, חוץ מדרועא ודלועא. וכיון שכן כל שמחטט אחר חוטי דם, אוכל הוא את הבשר בצלי ואפילו כלו, או אפילו באומצא. ולא עוד, אלא אפילו אמרו גבי עוף ואם מנתחו אבר אבר מותר, לא היה במשמע ניתוח איברים דוקא, אלא (ניתוח אברים דוקא) לומר כי בהכי סגי ליה, משום דבניתוח האברים החוטים נחתכים, ובחתיכת מליחה סגי, (וכיון) [וכל] שכן בחתיכה וצלייה, וכדאמרינן (צ"ג, א') בחוטי דרועא ודלועא חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שפיר דמי, וכ"ש בשמחטט אחר הורידין ומוציאן. גם הטענה שמצא דכל שלא שחט את הורידין דם מובלע בליעה יתירה, גם היא טעות גמורה מכמה צדדין, חדא דדם האברים עצמן מתמצה הוא דרך הסימנין כמו שאמרנו, ומהו הדם שיבלע עוד בבשר, ואי משום שדם החוטין נבלעין בתוך הבשר, דם החוטין אינו יוצא אלא דרך הורידין, וכל שלא נחתכו הורידין אין הדם יוצא מהם ואינו נבלע בבשר. ועוד דאפילו תמצא לומר שנבלע הדם בעצם הבשר, נורא שאיב ליה, דלא גרע מבשרא דאסמיק ומוזריקי, דלצלי אפילו בלא חתיכה שרי, כדאיתא בפ' (כל הבשר) [גיד הנשה] (צ"ג, ב'), וכיון שכן לפי דבריו שסבור דדם האברים מותר ואפילו פירש ממקום למקום כל שלא יצא לחוץ, וכמו שאכתוב בסמוך, וכיון שמותר בשלא פירש בחוץ ממש לפי דבריו, ואפילו שנפלט בצד זה ונבלע בצד זה, מה לי בליעה מועטת מה לי בליעה מרובה. אלא כל שמוסיף לכתוב מוסיף שגיאות. וניתוח האברים שאמרו, לא מחמת דם שבאברים, אלא שבניתוח האברים יחתכו חוטי הדם. וכן האמת. וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו, ויותר מזה, כמו שתמצא לו שם, וכמו שכתב המחבר בשמו.
<h2>דף צג.</h2>
גרסינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין. אמר ליה רב ספרא משה מי קאמר רחמנא לא תיכול בשרא, אמר ליה ר' אבא משה מי קאמר רחמנא אכול דמא. חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. ופירש רבינו יצחק ז"ל בעל התוספות דמדקאמר אפילו לקדירה, שמע מינה דעד השתא בצלי קא מיירי, ולומר דאפילו לצלי בלא חתיכה אסורין. ויש מקשים עליו מדאמרינן התם בסמוך האי אומצא דאסמיק, חתכיה ומלחיה ואפילו לקדירה שפיר דמי; אותביה אגומרי, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישאב שאיב ליה, וחד אמר מצמת צמתא ליה. וההיא בלא חתיכה היא, מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב, אנחיה אגומרי, רב אחא ורבינא, חד אמר מצמת צמתא ליה, אלמא בלא חתיכה היא, דהא כולהו מודו בדתלייה בשפודא דשרי. ועוד דאי חתכיה היכי צמתא ליה, ואמרינן וכן ביעי וכן מוזירקי, אלמא משמע דהכא נמי לצלי לא בעי ולא מידי. ולשון אפילו לאו ראייה היא, דהתם נמי אמרינן חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. ועוד תדע מדאמרינן בפרק הזרוע (קל"ג, א') חוטין שבלחי אסורין, כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות. ולא היא, אי מטוי להו מידב דייבי, ואי לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו מידב דייבי. אלמא מדקאמר אי לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו, ולא קאמר הכי לצלי, שמע מינה דלצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה. ולי נראה כדברי רבינו יצחק ז"ל, דאפילו לצלי בעי חתיכת חוטין אלו, ותדע לך דהא קיימא לן בוורידין כר' יהודה דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעי חתיכה, כדאמרינן בריש פרק השוחט (כ"ח, ב') אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה, אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. אלמא אפילו לצלי אסור אלא אם כן חותכו אבר אבר כבהמה ולא משום וורידין עצמן אלא משום חוטי דם שבגוף, דאי לא למה לי חתיכת איברים יחתוך את הוורידין ושפיר דמי. והא דשרינן אומצא דאסמיק וביעי ומוזירקי בלא חתיכה כדאמרן, מסתברא לי דהתם משום דמופשטין ועומדין פניהן על פני האש, אבל חוטין שביד ושבלחי דעומדין בתוך הבשר, אינן יוצאין מידי דמן ואפילו לצלי אלא אם כן מחתכן, ולקדירה בחתיכה ומליחה. וההיא דהזרוע דאמרינן אי לטויא מידב דאיב, ולא קאמר כיון דמחתך להו, כדקאמר אי לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו, איכא למימר דתלמודא מיפשט פשיט ליה דבעי חתיכה אפילו לטויא וכדקאמר הכא, אלא כלפי מה שאמרו כל כהן שאינו יודע ליטלן, אמר איהו דאינו צריך ליטלן, דנורא מישאב שאיב, ולעולם דרך חתך. ולקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בחתיכה לחוד מיתכשרי עד דמלח להו, ואיידי דאצטריך למימר דמלח להו איצטריך נמי למימר דמחתך להו, כי היכי דלא ניטעי למימר דכל דמלח להו תו לא צריך חתיכה, משום דמלח מוציא דם בכל מקום, והכא נמי במליחה לחודה סגי ליה, קמ"ל דחתיכה ומליחה בעינן. אלא דקשיא לי מדאמרינן (צ"ג, ב') רישא בכבשא, אנחיה אנחיריה, אי נמי בית השחיטה לתחת, שפיר דמי. והא רישא משום קרמא דמוקרא הוא דאית ביה סוריקי דדמא, ואפילו הכי כי מנחיה לרישא בנורא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא לדמא דנפיק שפיר דמי, ואע"ג דלא חתוך קרמא גופיה, ואיהו גופיה נמי לא קאי אנורא. וסבור אני לומר דקרום שאני, הואיל ורך ודק יש כח באש להפליטו מידי דמו ואע"פ שאינו חותכו ואין פניו ממש על פני האש. אבל בתוספות מצאתי שנשמרו מקושיא זו, ואמרו דרישא בכבשא היינו כשמניחו להשיר את השיער בלבד, ובשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה. ואינו מחוור בעיניי כלל, חדא דרישא בכבשא סתם אמרו, ואם איתא הוה להו לפרושי. ועוד דדומיא דבשרא דאסמיק וביעי ומוזירקי אמרו, דמנח להו אגומרי לצלותן. ועוד דאם אתה אומר דבשיעור מועט כזה אין לחוש, אם כן אפילו לא אנחיה אנחיריה ואפילו אצדדין ובית השחיטה למעלה יהא מותר, דהא בשיעור מועט כזה אינו פולט; ואם הוא פולט דם ויוצא דרך נחיריו או דרך בית שחיטתו, אפילו לצלותו בכעניין זה יהא מותר. וגם בתוספות מגמגמין בתירוצם. ומה שכתבתי הוא יותר קרוב ונאות. ואם תאמר לצלי למה לי לחותכן, והלא דם האיברים שלא פירש אפילו מצות פרישה אין בו וכמו שכתבנו למעלה, ודם חוטין אלו כל שלא פירש הרי הוא כדם האיברים. לא היא, דשאני הכא שהדם כנוס בתוכן, ולא אמרו דם האיברים אלא בדם המובלע בבשר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. והא דאמרינן חוטין של יד אסורין וחתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי, איכא מרבוותא מאן דדאיק מדקאמר אפילו לקדרה שפיר דמי, מכלל דהוא הדין לצלי. וכן כתב המחבר הזה. ואינו נכון, דבכמה דוכתי במכלתין מוכח דלצלי לא בעי מליחה וחתיכה כלל, ולהדיא אמרינן עלה בכל דוכתא נורא משאב שאיב; ובהדיא אמרי לה בפ' הזרוע גבי חוטין שבלחי דבצלי לא בעו מידי, דנורא משאב שאיב. לא נאמרו דברים דלא תסגי בצלי אלא לענין ורידין שלא נשחטו, ולא מפני חוטין אלא מפני בשר עצמו שנבלע בליעה יתרה, ולפיכך הצריכו ואמרו לנתח אבר אבר, אבל בשום מקום אחר לא הצריכו לצלי שום דבר. ולשון אפילו לאו לאיתויי אחרינא אלא לישנא רויחא, ודכותה גבי אומצא דאסמיק אמרינן שדייה אגומרי משאב שאיב ולא בעי מידי אחרינא, ואמרינן עלה חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי, אלמא לישנא רויחא בעלמא הוא וליכא למידק מינה מידי. וכן המחבר הביאה לזו. ודעת רבנו המובהק ז"ל כן. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם הא דאמרינן חוטין של יד אסורין חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי ואיכא מרבוותא מאן דדייק וכו'. אמר הכותב אינו אלא מן המתמיהין, וכל השומע יצחק לו. המחבר מה שכתב משם אבוהון של ישראל ר"י הזקן הידוע בעל התוס' כתב, והמחבר דקדק עליו מביעי ומוזריקי ובשרא דאסמיק, דלצלי לא בעי חתיכה משום דנורא משאב שאיב, ועוד מההיא דהזרוע שאמרו כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות, והכותב הזה גונב דברים ועושה עצמו כמחדש וכמוציא קושיות (בצרות) [בצורות] להציל עינינו. והמחבר הכריע כדברי ר"י ז"ל, מדקיימא לן כר' יהודה בורידין דבעינן חתיכת אבר אבר ואפילו לצלי, ונתן טעם שיש בו עקר גדול לכל מודה על האמת ולכל מי שיודע לפרשו להפריש בין דבר לדבר, ואמר דביעי ומוזריקי וכן בשרא דאסמיק מפני שפניהם ממש על פני האש, אמרינן בהו נורא משאב שאיב ואפילו בורידין עצמן דהיינו מוזריקי, אבל כל שהורידין מובלעין בבשר האברים, אי לאו חתכינהו בחתיכת האברים אין כח באש להפליטן ולשאוב את דמן. והיינו טעמא דחוטין שביד וההיא דהזרוע, אפילו לצלי בחתיכה קאמר. וכבר האריך המחבר בזה וישבה כראוי. וכן רישא בכבשא דלכאורה תראה שקשה לזה, כבר פירש המחבר בחיבורו יפה יפה, וכמחפש בנרות נר אלקים נ"א כל הסדקין שהם בדבר זה כנגד הרב הגדול ר"י הזקן, והעמיד הכל על בריו (ועומדו) [ועמדו] דברי הרב ז"ל כי כל דבריו מדוקדקין בתכלית הדקדוק. והכותב הזה כשראה הראיה החזקה שהביא המחבר מורידין לר' יהודה, חזר עוד ושנה בטעות שאמר למעלה דאיסור עוף דלא נשחטו בו הורידין אינו מצד עצמן של ורידין, אלא מצד הבשר שבלע דם בליעה מרובה, ואינו יוצא אלא בחתיכה. וכבר גיליתי לעיל הטעיות הגדולות שיש בזה. ומי שיש לו מוח בקדקודו לא יסבול שתהא גדולה בליעת הדם שנבלע ונתפשט אפילו לפי דבריו בבשר מפני שלא נשחטו הורידין, מבשרא דאסמיק דאמרינן דבגומרי משאב שאיב ליה דמא נורא. מלבד רובי הראיות שכתבתי על זה למעלה כדי לבטל דבר זה (שאמרנו) [שאמרו] ואין ראוי לשמעו. ומה שכתב המחבר דברים ברורים הם למי שדעת שפתיו ברור מללו.
ולעניין מליחה לקדירה, צריך שיתן מלח משני הצדדין, ואע"פ שנתן מלח הרבה מן הצד האחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מן הצד השני, וכדאמרינן בההיא דמנחות (כ"א, א') כיצד הוא עושה, מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. ואמר אביי וכן לקדרה. ואינו צריך לכסות את כולו במלח, וכדאמרינן התם יכול תבוננו כבינה, ת"ל תמלח. ומיהו מסתברא דדווקא בדאיפשר לו ולמצוה מן המובחר, כדי להפליטו מידי דמו היטב, אבל היכא דלא איפשר כגון אווזין ותרנגולין, ואי נמי בבני מעים באותן שמחזיקין בהן דם, שאי איפשר למלוח אותם מבפנים אלא אם כן אתה ממלא כל חללן מלח, אם מולחין אותן יפה יפה מבחוץ שפיר דמי, שהרי המלח שואב הוא ומפליט, ואפילו היתה חתיכת בשר עבה המלח מפליט את דמה ומושכו מבפנים, ומאי שנא הכא, אלא כל שאנו יכולין להוציאן מידי דמן משני צדדין מולחין. ומיהו לתת מלח לתוך חלל התרנגולין והאווזין שפיר דמי, אע"פ שאין המלח נאחז למעלה בצלעות כשאתה משכיבה על צדה השני. וכתב ה"ר אברהם ז"ל באיסור משהו, דאותן חתיכות שיש בהן חוטי דם, לאחר שיחתכם צריך שיניח מקום החתך למטה בשעת מליחה, דכל היכא דבעינן חתיכה בעינן חתוכא לתחת כי היכי דלידוב דמא, בין לצלי כגון כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא. וכתב עוד לעניין חתיכתן הרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין, יחתוך כל אבר ואבר לשנים וישבור את העצם לשני חלקים, ולא יסמוך על חתיכת הבשר שעל גבי העצם, כי פעמים שהחוטין אצל העצם, ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין. גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה, שמתפשטין לתוך האבר הם ומתרככין על לחות הבשר, ושם הדם רבה ומשם צריך לחותכם, כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם. ובשעת מליחה יתן החתך למטה. וכן הדם יוצא יפה. ואני תמה על זה, כי לא מצאנו שהצריכו בהמה לחתוך אבריה לאיברים, אלא כדרך שבני אדם רגילין לחתוך אותה, ועל סמך אותה חתיכה שדרך בני אדם לחתכה לאיברים התירו שלא לשחוט את הוורידין. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתוב שם ולענין מליחה לקדרה צריך שיתן מלח משני הצדדין, ואעפ"י שנתן מלח הרבה מצד אחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מצד השני. ומיהו מסתברא דדוקא בשאפשר לו (ומצוה) [ולמצוה] מן המובחר כדי להפליטו מיד דמו היטב, אבל היכא דלא אפשר אפילו מצד אחד שפיר דמי, ואפילו חתיכת בשר עבה מלח מפליט את דמה יפה ואפילו מצד אחד. ומיהו לכתחלה ראוי משני צדדין. עד כאן תורף דבריו. ואינו נכון, שכבר כתבנו למעלה שהדבר ברור והנסיון מוכיח ועד, שאין כל הדם נפלט בכדי שיעור זה שאנו מולחין לקדרה, שאמרו בשם הגאונים ז"ל שמשהין אותה בכדי שיעור שתצלה כמאכל בן דרוסאי, ומקובל בידם כן, וסמך לדבר ממה שאמרו (צ"ז, ב') מליח כרותח דצלי, ובבירור אם אתה משהה אותה יותר עדיין דם נפלט ממנה, ולא עוד אלא שהדם זה יותר ברור מן הראשון, ואין דם הבשר כלה עד שישהא כשיעור מליח כרותח לפי הפירוש הנכון שפירשנו בו למעלה, שזהו שאינו נאכל (בשר שאינו מליח) בתורת בשר שאינו מליח, ואין המליחה באה אלא להפליט הדם (הקרוב) [הקרוש] על פני הבשר ולא להפליט מה שבתוכו, ודי לנו בזה דשוב לא יפליט דם בקדרה בעוד שהמים פושרין, וכשיבאו לכלל רותחים שוב אין אנו חוששים לדם, שהמים הרותחים צומתים וחולטים אותו. ולפי זה חתיכת בשר שנמלחה והוכשרה לקדרה אסור לחתוך אותה כשנותנה בקדרה, אלא אם כן מולח מקום חתך, או שנמלחה כדי שיעור מליח כרותח. כל שכן שאסור הבשר בשמלחו אותו מצד אחד ולא מצד שני. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתוב שם לענין מליחה לקדרה צריך שיתן מלח מב' צדדים, ואעפ"י שנתן מלח הרבה מצד אחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מצד השני, ומיהו מסתברא בשאפשר לו ולמצוה מן המובחר כדי להפליטו מידי דמו היטב, אבל היכא דלא אפשר אלא מצד אחד שפיר דמי, ואפילו בשר עבה המלח מפליט את דמה יפה ואפילו מצד אחד. ע"כ. ואינו נכון, שכבר כתבנו לעיל שהדבר ברור והנסיון מוכיח ועד, שאין כל הדם נפלט (בם) [בכדי] שיעור זה שאנו מולחין לקדרה, ואין המליחה בזה אלא להפליט הדם (הקרוב) [הקרוש] על פני הבשר ולא להפליט מה שבתוכו, ודי לנו בזה דשוב לא יפליט בקדרה בעוד שהמים הרותחין פושרין, וכשיבואו לכלל רותחין שוב אין אנו חוששין לדם, שהמים הרותחין צומתין וחולטין. ולפי זה בשר שהומלחה והוכשרה לקדרה אסור לחתוך אותה כשנותנה בקדרה אלא א"כ מולח מקום חתך, או שנמלחה כדי שיעור מליחה כרותח. כ"ש שאסור הבשר כשמלחו אותו מצד אחד ולא מצד שני. אמר הכותב לא די לו שכתב שבוש אחד פעם אחת למעלה עד שחזר וכתב שניה, ואני כבר הראיתי לעין כל מבין ותלמיד מה שיש בכלל דבריו אלה מן השבושין והטעיות, ושאין לאחר שיעור מליחה לקדרה דם אסור נשאר אלא ציר אדום הקרוי חמר בשר, וחיך אוכל יטעם לו, כי בכדי מליחה דקדרה טעם המלח נרגש בכל חלקי הבשר ואפילו במוח שבעצמות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל משם הרב אלברצלוני שכתב במליחה כל חתיכה וחתיכה כדי צלייתה בתנור, וכתב על זה הר"ם ז"ל ושמא למדוה ממה שאמרו מליח הרי הוא כרותח דצלי, אלמא כשם שבצלייה יוצא מידי דמו לגמרי ומכאן ואילך חמר בשר הוא, כך במליחה יוצא מידי דמו ושעורן שוין שנמצאת. ע"כ לשון הרב ז"ל. ועוד דאי משום חליטה כמו שאמר, אנו אין לנו עכשיו ידיעת חליטה. ועוד מה נעשה לצלי קדרה ועוף בבצק שאין שם חליטה, וכן עוף שאנו מבשלים במחבת שאין המים חופים אותו ואי אפשר למים לחלוט אותו. וכן בשר שנמלח ואחר כך חתכוהו יהא מקום חתוך צריך לחזור ולמלוח, וזה לא נשמע מעולם ולא נמצא כן לכל אדם, והוא משים את עצמו ואת כל ישראל טועין מתוך טעיות אלו. ועוד כי מדבריו תבא קולא מתוך חומרא, שאם נפלה חתיכת בשר שלא נמלחה בקדרה לא נשער לאיסור אלא בשיעור קליפתא בלבד, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שגישתא. ועוד שהוא מצריך למלוח את החלוחלת ואת הדקין משני צדדין, וזה לא שמענו. וכל מי שנתן ה' אליו עינים לראות ואזנים לשמוע ישמע ויוסף לקח. ומה שכתב שהדבר ברור כמו שאמר ושיעיד עליו הנסיון, לא ברור מללו, והנסיון נס לרחק, ונס והלך לו.
ולעניין צלי בלא מליחה, כיון שביארנו דבשר חי מותר בלא מליחה, הוא הדין לצלי. דעיקר טעמא משום דם האיברים הוא, וכל שלא פירש מותר, וכל שפירש ממנו ויצא לחוץ האש שואבו ושורפו ואינו חוזר ונבלע. ויותר מזה שדרו ממתיבתא בשרא דלית ביה מלחא, לטוייה טוויי, דשאיב ליה נורא, ובתר דמטויה פלגא, אי בעי לבשולי שפיר דמי. וכן שדר רב עמרם כל שהוא משום דם, לקדרה אסור, לצלי מותר. והא דאמרינן בפרק השוחט (ל"ג, א') הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית השחיטה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, וההיא לכאורה לצלי מיירי, מדקאמר ממתין עד שתצא נפשה, ואי לקדירה מאי ממתין דקאמר, דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה ובישול תצא נפשה. לא היא, דלעולם אי בעי למיכל בקדירה קאמר, ולומר דלעולם אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה, ואם מתה קודם שיעור זה כבר מתה, ואם לאו ימתין עד שתצא נפשה, שאינו מחוייב על כל פנים שתצא נפשה קודם זמן זה. ודאמרינן בפרק קמא דביצה (י"א, א') ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, לאו משום דצריך מליחה לצלי, אלא קמ"ל דמליחה מועטת כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי מולחין עליו, ואין כאן משום מעבד. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א, א') יכול תבוננו, ת"ל תמלח. מאי תבוננו, אמר רב אשי יכול יתן בו טעם כבינה, ת"ל תמלח; הא כיצד הוא עושה, מביא את האבר ונותן עליו מלח, והופכו ונותן עליו מלח, ומעלהו. אמר אביי וכן לצלי, אלמא לצלי נמי בעי מליחה. כתב רבינו יצחק ז"ל דלא גרסינן לצלי, אלא וכן לקדירה גרסינן. וכן היא במקצת הנוסחאות. אבל ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב באיסור משהו שלו דבגרסא ספרדית מצא וכן לצלי, וישרה בעיניו, דלנוסחאי דגרסי וכן לקדירה, מאי וכן, דהא לא שותה לו מליחת בשר לקדרה, שזה אין צריך שהייה במלח, ולקדרה בעי שהייה; וזה אין צריך הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו, ולקדרה בעי הדחה קודם בשולו. ועוד דלקדירה הא אשמעינן שמואל (קי"ג, א') דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. אבל לגירסא ספרדית דגריס וכן לצלי, אתי שפיר, דמיהא דאביי שמעינן חומרא למליחה אפילו לצלי, ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה, אלא מולחו וצולהו עם מלחו, שכן היה עושה בשעת הקטרת האימורים. והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו טעם כבינה, כלומר שישהא במליחת האימורים עד שיקבל הבשר טעם המלח, ויהיה מוטעם כבינה שנותנת טעם באדם, ת"ל תמלח, ומעלהו מיד עם מלחו. ועלה אמר אביי וכן לצלי. והר"ם ב"ן ז"ל כתב כדברי הראשונים, ואפילו לגירסא ספרדית דגריס וכן לצלי, לא להצריך מליחה לצלי קאמר, אלא להקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח צלי מותר ואע"פ שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, וקמ"ל דלא תימא שעם מלחו אסור עד שידיחנו, מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי, אלא המלח על ידי האור מיפלט פליט מיבלע לא בלע, והילכך לצלותו בלא הדחה ובלא ניפוץ שרי. ולנוסחת הספרים דגרסי וכן לקדרה, קמ"ל שצריך למלוח משני צדדין, ואפילו נתן מלח הרבה מצד אחד לא סגי ליה, וקמ"ל נמי שאינו צריך לבוננו כבינה, אלא במלח פחות מיכן סגי כדרך שהוא מולח בקדשים. וכן כתב ה"ר יהודה בר' ברזלי ברצלוני ז"ל כי בעינן מליחה לקדרה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא מישאב שאיב. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתב דבצלי לא בעי מליחה, והביא הא דאמרינן במנחות במלח תמלח, יכול תבונהו, מאי תבונהו, יכול צריך ליתן בו טעם כבינה שנותנת טעם באדם, ת"ל תמלח; הא כיצד, מולחו והופכו ומולחו ומעלהו. אמר אביי וכן לצלי. דאלמא צלי בעי מליחה. והרבה לכתוב בזה, ולא עלה בידו שום דבר מחוור. ואנן אנהרו לן בה עינין מן שמיא, דכי אמרינן התם במנחות וכן לצלי, לאו בחולין קאמר, דמאי שייטיה דהתם לענין חולין, ולא מתמר בכולה מכלתין, ואדרבה איתמר איפכא בכלהו מכלתין, דבצלי לא בעינן מליחה. אלא התם בקדשים איירינן, ולענין ברית מלח, וקאמר דברית מלח בקדשים לאו בדבר הקרב בלחוד הוא, אלא אפילו למה שנאכל לכהנים ולבעלים. ולקדרה לא צריכא למימר, אלא אפילו לצלי דמדינא לא בעי מליחה, הכא בעי מליחה מדין ברית מלח. ובפסחים בפ' אלו דברים (ע"א, א') דאמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת, דחיין נאכלין צלי אין נאכלין, במליחה הוא דנאכלין, אע"ג דמליחה כי האי גונא כלומר להכשיר לא שריא, במקדש שארו רבנן. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב דלצלי לא בעי מליחה, והביא הא דאמרינן במנחות במלח תמלח, יכול תבוננו כבינה כו'. ואנהרו בה עיינין וכו'. אמר הכותב קרי ליה אנהרות עיינין מן שמיא, ושמא לכנוי אמרו, וכדקרינן לעוירא סגי נהורא. שהרי בזה טעה, ועוד היא יתרה מטעות. ואפילו לא נמצא כתוב בספר מפורש טעותו, היה לו להתבונן ולומר לנפשו זיל קרי בי רב הוא, ומקרא מלא דבר הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח, ולא על מה שאינו קרב. ואילו אמרה בחלק כהנים, היה יכול לטעות ולומר אף חלק כהן, דמשולחן גבוה קא זכי, אבל חלק בעלים מאי איכא למימר. ועוד כי בהדיא תנינן לה בתורת כהנים בפרשת ויקרא (פרק י"ד) דאין טעון מלח אלא דבר שמקבל טומאה וקרב על גבי המזבח החיצון, דתנינן תמן מעל מנחתך, יכול תהיה המנחה כולה טעונה מלח, ת"ל קרבנך, הקומץ טעון מלח ואין המנחה טעונה מלח. אין לי אלא קומץ, מנין לרבות את הלבונה, ת"ל על כל קרבנך תקריב. ארבה אני את הלבונה הבאה עם המנחה, מנין לרבות את הלבונה הבאה בפני עצמה, לבונה הבאה עם לחם הפנים, ואמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים וקדשים קלים, מנחת כהן ומנחת כהן המשיח ומנחת נסכים ועולת העוף, מנין, ת"ל כל קרבן. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מה קרבן מנחה דבר שיש לו טומאה ועולה לאישים על המזבח החיצון, אף כל שיש לו טומאה העולה על המזבח החיצון לאישים, יצאו עצים שאין להם טומאה, יצא הדם שאין עולה לאישים, יצתה הקטורת שאינה על המזבח החיצון. ע"כ שנוייה שם. ועתה אי אנקרו ליה עיינין מן שמיא, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו, ויבחנו דבריו האמת אתו.
מיהו לא אמרו בבשר שמותר באומצא ובצלי בלא מליחה, אלא בששחט את הוורידין, הא לאו הכי אסור עד שיחתוך אבר אבר ויצלה, או שיחתוך אבר אבר וימלח, שהרי בעוף אסרו בצלי בשלא שחט את הוורידין, ולא התירו בבהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הוורידין הדם כנוס הוא ומובלע בחוטי הבשר ואסור. ומיהו מסתברא לי דבחטיטת חוטי דם שבבשר מותר, שהרי אמרו (ט"ו, ב') השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וסתם שוחט בהמה אינו שוחט את הוורידין. ועוד שמיעא לי משובר מפרקתה של בהמה, דאיבעיא להו בפרק כל הבשר אם מותר לאכול ממנה באומצא, דאלמא דדווקא בשובר מפרקתה ומשום שמבליע דם באיברים, הא בשאינו שובר מפרקתה, ואע"פ שלא שחט את הוורידין, באומצא שרי, אלמא משמע מיהא דבחטיטת חוטי דם שבבשר שרי. אבל ה"ר משולם ז"ל כתב באסור משהו דאסור לאכול אפילו בצלי בלא חתיכת אבר אבר אלא אם כן שחט את הוורידין ושני סימנין ואפילו בעוף, דאפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בוורידין, בסימנין מיהא מודו, שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני הסימנין שאין מקום לדם שיצא משם, ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו (כ"ז, א') השוחט אחד בעוף, הא לכתחילה בעינן שנים. ועוד דהא אמרינן בפרק השוחט (כ"ט, א') חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא דאי אשמעינן קדשים, התם הוא דבעינן רובא משום דלדם הוא צריך, אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימן יוצא, כל שכן שאין דם כל האיברים יוצא בסימן אחד. והילכך צריך לבדוק בוורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהן או רובן והוורידין צריכין חתיכה כמו שאמרו בסימנין. וגם ה"ר אברהם בר' דוד כתב כן באסור משהו, וזה לשונו לצלי מיהא מיתכשרא כולהו בחתיכת הוורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצי ליה שפיר. ע"כ. ומיהו לדידי קשיא לי דהא ודאי לר' יהודה בששחט וושט או קנה ושני וורידין סגי לה ולא בעי חתיכת איברים כלל, וכדתנן (כ"ז, א') ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ושני וורידין סגי ולא בעי חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעי חתיכת אבר כלל, כדתנן השוחט אחד בעוף שחיטתו כשירה, ובודאי בלא חתיכה קאמר, מדקתני עלה ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, כלומר אינו מותר בלא חתיכה עד שישחוט את הוורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר' יהודה מודה, דוורידין אינן בתורת שחיטה, וכדאסיקנא התם (כ"ח, ב'). [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. כתב המחבר במי שלא שחט את הורידין דאסור לאכול באומצא אלא אם כן במנתח אבר אבר ומולח, וכתב דבחטיטת חוטי דם שבבשר מותר, שהרי אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לאכל ממנו באומצא, וסתם שוחט את הבהמה אינו שוחט את הורידין. עד כאן. ואינו נכון, שהרי אמרו לענין ורידין בשלא נשחטו שאין הכשר לנשחט אפילו בצלי, ותלו ההיתר במנתח אבר אבר, הא לאו הכי כלו אסור, ואפילו מקום שאין בו חוטין, דכוליה חשבינן דמובלע בליעה יתרה, ולא הוזכרה תקנה לה לענין זה אלא בנתוח אבר אבר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. כתב שם המחבר במי שלא שחט הורידין דאסור לאכול וכו'. ואינו נכון שהרי וכו'. אמר הכותב הבו ליה אפריון שחדש לן ראיה מופתית על שאין דברי המחבר וראיותיו (נכללות) [נכונות]. המחבר הביא ראיות חזקות כראי מוצק, לפי שהוצק חן האמת בשפתותיו השוחט לחולה בשבת שאמרו מותר לבריא באומצא, ולא הזכירו בו תנאי ובלבד בששחט הורידין, דודאי סתם שוחט בהמה אינו שוחט את הורידין, ובסתם שוחט התירו לאכול באומצא. וכן בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה שאלו בגמרא (אמרו) [אם] מותר לאכול ממנה באומצא, ודוקא משום דשובר המפרקת, הא בסתם שוחט בהמה כדרכה מותר באומצא. ועוד אי בבהמה שלא שחט הורידין אסור באומצא, אפשר דלא משתמיט תנא או אמורא דלשמעינן בשום דוכתא הכין. וכל מבין שאינו משבש עצמו לדעת ידע ויכיר וישמע ויוסף לקח. ומ"ש שלא תלו ההתר אלא בניתוח אבר אבר, טעה טעות גמורה, שהם שאמרו לא אמרו ואם לא שחט את הורידין מנתח אבר אבר, אלא רב חסדא הוא דקאמר לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך, ומשום התר בהמה אמרו הואיל ומנתחה אבר אבר בהכי סגי לה, וכ"ש במחטט אחר החוטין; שעיקר האיסור מחמת דם שבהם, (אין) [ואין] האיסור מחמת דם האברים, שדם האברים דרך סימנין הוא יוצא ומתמצה כלו, כדאמרינן בפ' השוחט (כ"ט, א') רוב אחד בעוף, הא תנא ליה רישא ורובו של אחד כמוהו, אמר רב הושעיה חדא בחולין וחדא בקדשים, וצריכא דאי אשמעינן חולין משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא סגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה, צריכא, וכולה שמעתא כדאיתא התם, דאלמא דם האברין דרך סימנין יוצא כלו, ואין שחיטת ורידין ונקיבתן אלא מחמת דם שבחוטין, שאין מתמצין אלא דרך הורידין, של חוטי דם נקובין אל הורידין ונגררין דרך שם, חוץ מדרועא ודלועא. וכיון שכן כל שמחטט אחר חוטי דם, אוכל הוא את הבשר בצלי ואפילו כלו, או אפילו באומצא. ולא עוד, אלא אפילו אמרו גבי עוף ואם מנתחו אבר אבר מותר, לא היה במשמע ניתוח איברים דוקא, אלא (ניתוח אברים דוקא) לומר כי בהכי סגי ליה, משום דבניתוח האברים החוטים נחתכים, ובחתיכת מליחה סגי, (וכיון) [וכל] שכן בחתיכה וצלייה, וכדאמרינן (צ"ג, א') בחוטי דרועא ודלועא חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שפיר דמי, וכ"ש בשמחטט אחר הורידין ומוציאן. גם הטענה שמצא דכל שלא שחט את הורידין דם מובלע בליעה יתירה, גם היא טעות גמורה מכמה צדדין, חדא דדם האברים עצמן מתמצה הוא דרך הסימנין כמו שאמרנו, ומהו הדם שיבלע עוד בבשר, ואי משום שדם החוטין נבלעין בתוך הבשר, דם החוטין אינו יוצא אלא דרך הורידין, וכל שלא נחתכו הורידין אין הדם יוצא מהם ואינו נבלע בבשר. ועוד דאפילו תמצא לומר שנבלע הדם בעצם הבשר, נורא שאיב ליה, דלא גרע מבשרא דאסמיק ומוזריקי, דלצלי אפילו בלא חתיכה שרי, כדאיתא בפ' (כל הבשר) [גיד הנשה] (צ"ג, ב'), וכיון שכן לפי דבריו שסבור דדם האברים מותר ואפילו פירש ממקום למקום כל שלא יצא לחוץ, וכמו שאכתוב בסמוך, וכיון שמותר בשלא פירש בחוץ ממש לפי דבריו, ואפילו שנפלט בצד זה ונבלע בצד זה, מה לי בליעה מועטת מה לי בליעה מרובה. אלא כל שמוסיף לכתוב מוסיף שגיאות. וניתוח האברים שאמרו, לא מחמת דם שבאברים, אלא שבניתוח האברים יחתכו חוטי הדם. וכן האמת. וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו, ויותר מזה, כמו שתמצא לו שם, וכמו שכתב המחבר בשמו.
<h2>דף צג:</h2>
ולעניין מליגת גדיים וטלאים ונוצה של עוף, נמצא בתשובות הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדיים וטלאים בעורות ברותחין בכלי ראשון אסור משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם. ולפי דבריהם הא דאמרינן בפרק הזרוע (קל"ד, ב') גבי מתנות כהונה מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, ההיא בשנקר חלב וגידים ומלח משום דם. אי נמי בכלי שני שאינו מבשל. ואיכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני אסור להשליך מים שבכלי ראשון על העוף או על הגדיים, דקלוח כלי ראשון ככלי ראשון, אלא מערה רותחין לתוך כלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף או הגדיים. וכן פרש"י ז"ל בשבת פרק כירה (מ"ב, ב') גמרא האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דלא שנא הכי ולא שנא הכי שרי, דעירוי כלי ראשון לאו ככלי ראשון, דתנן בפרק כירה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך האילפס או הקדירה, הא לתוך הקערה או לתוך התמחוי לעולם מותר. דאם איתא, ניפלוג בקערה גופה בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא שמע מינה דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון. אבל רבינו תם ז"ל יש לו כסברא הראשונה דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, והביא ראיה מיהא דגרסינן בירושלמי בפרק כירה (הלכה ה') ובפרק קמא דמעשרות (הלכה ד') מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה, ר' יונה אומר אסור וערוי כלי ראשון הוא, ופליג עליה ר' יוסי. ואמרינן חיליה דר' יונה מן הדא (זבחים פי"א, מ"ז) אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, וכה הוא אמר הכין. אמר ר' יוסי תמן כלי חרס [בולע], תבלין אינן מתבשלין. היתיב ר' יוסי בר בון והא תני אף בכלי נחושת כן, אית לך מימר כלי נחושת בולע. פי' היתיב ר' יוסי בר בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בישול סמנין, והא תני כן אף בכלי נחושת, ויש לך לומר שכלי נחושת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני, הא אינו אלא מפני שעירוי ככלי ראשון, והילכך אף בכלי נחושת כן, והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בעירוי מכלי ראשון. ומיהו אינה ראיה, דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון, מדמסיק התם מהו לערות עם הקלוח, אמר ר' חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסה. ר' יצחק בר גופתה בעי קומי ר' מונא עשה כן בשבת חייב משום מבשל, עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל, אמר ליה כיי דאמר ר' זעירא אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו, וכה אי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו. עד כאן בירושלמי. אלמא עירוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל וכר' יוסה דפליג עליה דר' יונה. ואע"ג דעירה לתוכו אף בכלי [נחושת] כן צריך מריקה ושטיפה, התם לא משום בשול הוא אלא משום בלוע, וכדאיתא בגמרין בזבחים בפרק דם חטאת (צ"ה, ב'). ומכל מקום הלכה למעשה צריך ליזהר כדברי רש"י ורת"ם ז"ל ולהם אנו שומעין, וכל שכן להחמיר באיסורין של תורה. ומסתברא לי דבין כך ובין כך אסור, דאע"פ שאין כלי שני מבשל מבליע הוא, דלא גרע מחום בית השחיטה (ח', ב'), ומכפלי דאסרו לסחופי עילויה בישרא (שם). וכמו שיתבאר בשער הראשון של תערובות בראשו. ומליגה שאמרו בפרק הזרוע דווקא לאחר ניקור ומליחה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. ולענין מליגת גדיים וטלאים בעורותיהם, הרבה המחבר לכתוב על זה ולדון אי אמרינן דכלי ראשון מבשל וליתסר משום מבשל חלב ודם, או לא. וכתב בסוף דלגבי הא לא נפקא לן מינה מידי, דאפילו תימא דעירוי אינו ככלי ראשון, הני מילי לענין בשול, אבל מכל מקום מבליע ומפליט הוא. וכן כתב בפי' מורי רבנו משה ז"ל שכל שיצא מכלל צונן הוא מבליע ומפליט ואפילו בכלים, קל וחומר מבית השחיטה שהוא בולע מן המוכן. ולענין כלים כללו של דבר כבולעו כך פולטו, ובשיעור חום שהן בולעין הם מוכשרין ופולטין. ומיהו כלים אינן בולעין ופולטין אלא על ידי האור או חום בשר מחמת מלח, ולאפוקי בית השחיטה ודבר חריף שאין בולעין אלא מן המוכן ואינן מפליטין כלים ולא מבליעין. אבל תמה על המחבר שהביא ראיה דכלי ראשון וכלי שני מבליעין מבית השחיטה ומכפלי דאסרו לסחופי עילויא בשרא, ואינו נכון, שלא אמרו איסור בכפלי משום בליעה כלל, שאין בכך חום לבלוע כלל ואפילו מן המוכן, ולא אמרו בשעבר ועשה (כלי) [כן] בעי נטילת מקום ולא קליפה כלל, אלא אסרו לעשותו משום דאיכא טיחה נדבקת ביותר. וכן בית השחיטה אינו מבליע ולא מפליט דבר קשה אלא שהוא בולעו מן המוכן. ומכל מקום אסור למלוג גדיים וטלאים אלא אם כן לאחר ניקור חלב ומליחה, שהעור הרך מקבל מליחה ואין השער מעכב. ואם עבר ועשה כן הכל לפי מעשה המליגה, שאיפשר שמשערים בששים בכוליה ואיפשר שאין משערין, כללו של דבר [כל] שאיפשר לדון שנבלע בהשויה משערין בכלו, ואם לאו אין משערין בכלו ונאסר הכל, כלומר כל מה ששרוי במים אם אין בו ששים במה ששרוי במים, ואם אינו שרוי בתוכו מתירין אותו בנוטל מקומו, כדין חם לתוך חם בשניטלו מן האור. לפיכך אין אומרין לעולם בענין מליחה ששים, לפי שאינו בהשויה, כדמוכח בשמעתא דטפת חלב דבעינן ניער וכסה, וכדכתיבנא עלה בסייעתא דמרי שמיא יתעלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם יש תמה על המחבר שהביא ראיה דכלי ראשון וכו'. אמר הכותב כל שהוא מוסיף לכתוב מוסיף לכתוב שאינו בקי כלל בדברי הראשונים ולא בדברי המפרשים, ואף בלשון הגמרא אינו משגיח, והלא בגמרא אמרו גבי כפלי דדאיב תרבא ובלע בשרא, אלמא משום בליעה הוא ולא משום טיחה הנדבקת. ורש"י ז"ל כן פירש, ז"ל דדאיב תרבא ובלע בשרא, שהחלבים והבשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר. ואף הרמב"ן ז"ל מסתפק בזה, מפני שמצא לרש"י כן, (נמצא) [ומצא] להרמב"ם ז"ל שאסר לעשות כן לכתחילה. והוא עושה עצמו בריא שאין לחוש (אלא) [לא] לדברי רש"י ז"ל ולא ללשון הגמרא ולא להרמב"ן שנסתפק בו. ועוד מ"ש דבית השחיטה אינו מפליט ואינו מבליע דבר קשה אלא שבולע מן המוכן, טעות מפורסם הוא, דהא אמר רב נחמן אמר שמואל (קי"א, ב') סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, דאלמא מבליע הסכין שהוא קשה, ומחמת הדם שבלוע בתוכה אמרו שאסור לחתוך בה רותח ולא מחמת טיחת דם שעל פניה, ואסור עד שיכשירנה הכשר גדול בהגעלה וכיוצא בה. וכן כתוב בספר המאור, וכן הרמב"ן ז"ל כתב [כן. וכן] כתב גם הרמב"ם ז"ל. עוד כתב בענין מליגת גדיים וטלאים אסור למלוג ואם מלג כיצד משערים, וכתב בזה דברים מעורבבין ומבולבלין אשר אין להם שחר ועלגי שפה שאין להם משמעות, ונמשך עוד למליחה וכתב ואין אומרים לעולם בענין מליחה ששים לפי שאינו בהשואה כדמוכח בשמעתא דטפת חלב דבעינן נער וכסה. ע"כ. והשואה זו שכתב לא ידענו מה היא, ואם בא לומר שכל דבר שאינו נבלע ע"י רוטב אינו נבלע בהשויה אלא כאן נבלע וכאן לא נבלע וכאן מעט וכאן הרבה והיינו טפת חלב, א"כ כל שבמליחה וצלי לא נאסור אלא כדי קליפה או כדי נטילת מקום ולא נאסר את הכל שכן בטפת חלב שהביא לראיה אין אוסרין את הכל אלא מקום שנפלה עליו, וזה אי אפשר, שהרי אמרו (צ"ו, ב') גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מריש אוניה, ובשרא דמרי בר רחל דאימלחה ליה בהדי בשר נבלה ואסרה רבא (קי"ב, ב'), ומדאסרה סתם ש"מ לגמרי נאסרה, דכל שאינו אסור אלא כדי קליפה או כדי נטילת מקום לא אמרינן בה איסור סתם אלא יאמר בפירוש יטול את מקומו או קולף ואוכל, או אומרין מותר מפני שרובו מותר ואין אסור בו אלא כדי קליפה בלחוד או כדי נטילה, וכדאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') בפלוגתא דרב ושמואל דחם לתוך צונן רב אמר אסור ושמואל אמר מותר, ואמרינן טעמא דשמואל דקסבר תתאה גבר, ואקשינן אדמקרר ליה מבלע בלע, ואמרינן דבעי קליפה, ואפילו הכי הוה קרי ליה מותר. ומינה נמי שמעינן דחם לתוך חם כלו אסור, משום דאיסור מפעפע נבלע ומתפשט בכל ואפילו שלא ע"י רוטב ואין אומרין אינו בולע בהשויה כי אם ע"י רוטב. ואם דעתו לומר שכל שאינו בהשויה אעפ"י שאין באיסור אחד בששים כלו אסור לפי שאינו נבלע בכל בהשויה, גם זה טעות, מדאמרינן (צ"ו, ב') קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואוקימנא בכחוש, ועוד שזה הפך ראייתו (שהיא) [שהביא] מטפת חלב. סוף דבר איני רואה בכל דבריו לא שורש ולא ענף.
ולעניין להכשיר הראש והרגלים של בהמה מידי דמן, גרסינן בפרק גיד הנשה רישא בכבשא, תליא בית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אצדדין מיקווא קאוי ואסיר, אנחיריה אי דץ בי מידי דמעבר ליה שרי, ואי לא אסיר. איכא דאמרי אנחיריה ואבית השחיטה דאיב, אצדדין אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי, ואי לא אסיר. וקיימא לן כלישנא קמא, דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ופירשו בתוספות דרישא בכבשא היינו כשמניחו להשיר השיער בלבד, דבשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה. ואינו מחוור בעיניי, דרישא בכבשא לצלותו לגמרי משמע. וכבר כתבתי זה בארוכה למעלה בעניין ניקור חוטי דם והכשירן. ובהלכות גדולות מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה אתתאי, והיכא דאישתלי והפכיה, מוקרא הוא דאסיר אבל כוליה רישא שרי באכילה. משמע דליכא איסורא אלא משום קרום המוח דאית ביה סוריקי דדמא, וכדאמרינן (צ"ג, א') חמשה קרמי הוו, תרי משום דמא, ותלתא משום תרבא, דביעי ודמוקרא משום דמא, ועצמות שבראש מעכבין את הדם לצאת, והמוח מתבשל בתוכו, אבל שאר הבשר שבראש מותר, שאין הדם יוצא לחוץ, ואם יוצא ממנו קצת אין בכך כלום, דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדווקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור, דעל ידי רוטב הדם יוצא ומתמצה לתוך הקדרה, ובכולי מוקרא משערינן, דמאי דנפק מיניה לא ידעינן, ועד דמחתך ליה ומלח ליה לקדרה אסור. והרב בעל העיטור ז"ל (ה', ב') כתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר. ולא נתחוורו לי דבריו כלל, דמלח שעל בשר הראש היאך מוציא דם שבתוך המוח ומי עדיף כח מלח מכח אש ואם אש אינו מפליטו בלא חתך היאך יפליטנו המלח. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. גרסינן בפרק גיד הנשה רישא בכבשא, תלייה אבית השחיטה מידב דאיב דמא ושרי, אצדדין מקוא קאוי ואסיר, אנחיריה אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי, ואי לא אסיר. איכא דאמרי אנחיריה ואבית השחיטה דאיב, אצדדים אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסיר. וכתב המחבר וקימא לן כלישנא קמא, דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ע"כ. וליתה, דגמרא גמרינן דהלכתא כלישנא בתרא בין לקולא בין לחומרא. ותו דהכא דרבנן הוא, דדם שבשלו דרבנן הוא. וכתב דהיכא דאשתלי (ולא אטווייה) [והפכיה], מוקרא בלחוד הוא דאסיר. ע"כ. וכן עיקר, שהרי שאר הדם יוצא הוא באור, וליכא אלא קרמא דלא נפיק דמא, משום קדרה דמפסקא, ונמצא המוח מתבשל עם הקרום. עוד כתב דהני מילי לצלי, אבל לקדרה ודאי מפלט הוא ואוסר בששים. ומשערין במוח. ואינו נכון, דלקדרה לא בעינן ששים אלא לקרום בלבד. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם גרסינן בפרק גיד הנשה רישא בכבשא וכו'. אמר הכותב כבר אמרתי דאיש זה איני מכיר, אם לא למד או שלמד ושכח או שכותב לתינוקות. אמר שהוא גמר גמרא דלעולם הלכה כלישנא בתרא ואפילו להקל, וגמרתו וקבלתו בזה טעות ושבוש, ולא ידע שהגאונים ז"ל כלם כך הסכימו, שבדיני ממונות בלבד הולכין אחר לישנא בתרא, שאין בהם לא קולא ולא חומרא, שהקולא שאצל זה חומרא אצל זה, אבל לגבי איסורי אין הולכין אחר לישנא בתרא, אלא לעולם הולכין אחר המחמיר בשל תורה. וכן רבותינו הצרפתים עושין תרי לישני כתרי אמוראי, דבשל תורה הלך אחר המחמיר כל שאין חברו גדול ממנו בחכמה ובמנין. אם כן מה שגמר, לעצמו גמר. וכן תמצא לרב אלפאסי בכל מקום, ואחד מהם בלישני דאתמור בניקב וסתמו. ומה שאמר דדם שבשלו דרבנן, כבר כתבתי למעלה דיש אומרים דוקא בדם קדשים, ואי נמי שלא ללקות כחצי שיעור. ואי נמי דרבנן, פעמים חוששין אפילו בספקותיו כשל תורה, לפי שהוא קרוב לאיסור של תורה, אם אתה מתיר ומיקל בזה, יבא לידי דם שלא נתבשל, וכל שהוא קרוב כ"כ בשל תורה הולכים בו להחמיר כשל תורה. ועוד דשמא הדם חם, ופולט דם מועט ואפילו לא הגיע עדין לבישול, ונבלע במוח קודם שנתבשל, שהוא אסור דבר תורה, וכדמוכח גבי בי דוגי, דאמרינן (קי"ב, א') ודלמא תתאי בשיל עילאה לא בשיל. ועוד שמעינן לה מדרב דימי דאמר (קי"א, א') כבדא עלוי בשרא אסור מאי טעמא דם דאורייתא. ועוד נראה שאינו יודע בדברי הראשונים ז"ל כלום, שכל מחברי ספרים כן פסקו כאן דאי לא דץ בנחיריה מידי אסור הרב בעל הלכות (בה"ג ה' דם) והרב אלפאסי והרמב"ם ז"ל (פ"ו ממא"ס הי"ד), והוא לבדו נשאר, וגמרא שגמרה זרה. עוד שם היכא דאשתלי (ואטוייה) [והפכיה], מוקרא בלחוד אסיר וכו'. אמר הכותב דבריו לא בהשכל, דאטו אי אפיק כוליה מוקרא ולא מלחיה, ובשליה בקדרה, מי שרי, ומוקרא לית ביה דמא, על כרחיה דמא אית ביה, וכי טוויא לית ליה לדמא דוכתא למיפק, דכמין קדרה הוא. והיינו דכי אנחיה אבית השחיטה או אנחיריה ודץ בנחיריה מידי דשרי ואי לא אסיר, וכיון שכן דם גופיה דמוקרא דלא נפיק ע"י מליחה, מפלט פליט בקדרה ע"י רוטב, ולא ידעינן כמה, ועל כרחין בכוליה משערינן, וכדאתמר גבי כחלא (צ"ז, ב'), אע"ג דחלב מתה דרבנן, וכ"ש בדם דאורייתא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל מפורש וצריך לשעורי בששים בכולא מוחא. ע"כ.
ולשים את הראש ואת הרגלים של בהמה על הרמץ כדי להשיר את השיער והטלפים, אפילו קודם מליחה, התיר הרב בעל התרומה ז"ל, ואפילו לקדרה, ומן הטעם שאמרנו, שאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר מקומות מישב שייבא דמא, וכן רגלי הבהמה נמי מישב שייבא דמא. ומותר לתת תרנגולת על הרמץ להשיר הנוצה, דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, שפיר דמי, אבל ראש התרנגולת אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש. אבל בהכשר בשר לרב בעל העיטור ז"ל (ה', ב') כתוב ואנן דמותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה, בעי לאיזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, אע"פ שהלב והכבד מבפנים אין לחוש, שאין מניחין אותן כל כך. נראה מדבריו שאם מניחן עד כדי שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות. ומסתברא לי כוותיה, דאי לקדירה בעי ליה אסור, דדם שפירש ממקומו על ידי האש פליטתו על ידי אש, כדאמרינן (פסחים ע"ד, א') כבולעו כך פולטו, והילכך אי לקדירה בעי ליה לא מיתכשר. אבל לצלי אפילו הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהדם שנפלט ממקום זה ונבלע במקום זה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש. ולפיכך יש מחמירין ומולחין הראש והרגלים, ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להשיר השיער והטלפיים, ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שהמליחה הראשונה היתה כנגד הטלפיים והשיער ולא נכנס בבשר רק מעט. ולא ידעתי מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, שאם מליחה ראשונה לא נכנסה בבשר רק מועט, מה הועילה לנו ולמה היא באה. אבל נראה שהמלח אין השיער מעכבו מלהפליט דם שבבשר, שאם אין אתה אומר כן, לדבריהם, היאך מולגים גדיים וטלאים, אלא אם כן ידחו דדווקא לצלי שאין צריך מליחה. והטלפים גם כן חותכין מהן מעט ומולחין אותן יפה וחתוכא לתחת, שהרי אפילו מוח שבעצמות יוצא מידי דמו על ידי מליחה, ויעיד עליו ההרגש, שאדם טועם טעם מליחה במוח שבעצמות. ואינו דומה למוח שבראש הבהמה, דהתם סוריקי דדמא שבקרום המוח אמרו, שהוא כדם כנוס בתוכן, דומיא דאומצא ביעי ומוזירקי, אבל דם שבאיברים מתוך שהוא קלוש, במעט מליחה נפלט ומתמצה, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואלו שמחרכין את התרנגולת על האור, שמעתי משום מורי הרב ז"ל שצריך להדיח בית השחיטה יפה יפה, כדי שלא ישאר שם הדם בעין ומתבשל שם ואוסר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. ולענין תרנגולת שמהבהבין אותה באור, כתב המחבר שאין מניחין אותה בכדי שיחם הלב והכבד ומה שבתוכה, דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר, אינו יוצא ממקום שנבלע בכח מלח אלא בכח האש. ע"כ. ולפי דבריו הני מוליאתא שנתבשלו קצת בצלי, ולא הגיעו למאכל בן דרוסאי, אסור לסלקן מן האש וליתנן בקדרה. ואלו דברים אין להן רמז בגמרא כלל. אלא נראין הדברים שזה דרבנן הוא, שהרי דם שבשלו אינו עובר עליו, וכיון שעל הכלל נורא משאב שאיב, אנו רואין כאלו כל מה שפירש על ידי האור כאלו לאלתר כלו שאוב וכלה באור על ידי האור. ואין אנו יורדין לדקדוקין אלו, שאין להם שיעור ואין אדם יכול לעמוד עליהם, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. ואלו דברים של עיקר ראוי לסמוך עליהם. אבל ודאי כשמהבהבין הראש צריך לו לאדם ליתנו על בית שחיטתו בין בבהמה בין בעוף. והרגלים צריך לעשות נקב בפרסותיה כדי שיצא הדם משם, ואחר שהסיק אותן צריך ודאי למלחן באותו מקום. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם ולענין תרנגולת שמהבהבין אותה באור, כתב המחבר שאין מניחין אותו בכדי שיחם הלב וכו'. אמר הכותב דברים אלו קנה רצוץ, הסומך בו בא בכפו ונקבה. וכל מה שכתב מורה ומוכיח על עצמו שהוא שבוש גמור. ותחלה אמר אותה אבן פנה יפה אשר ירה, את מי נועץ ויבינהו דאותן מולייתא שנתבשלו קצת בצלי ולא הגיעו למאכל בן דרוסאי שיהא מותר למולחן וליתנן בקדרה, אטו משנה או ברייתא מצא שממנה מביא לו ראיה, והוא עצמו מעיד שזה אין לו רמז בגמרא. ועוד טעה, כי זה לא נאמר בגמרא ברמז לבד, אלא דבר מבואר, שכן אמרו כבולעו כך פולטו. ודבר זה כלל גדול בכלל דברים אלו, אפילו בכלים הקלים לפלוט, כל שכן באוכלין שהדבר הנבלע בהן מסתרך בהן הרבה, ואם נבלע ע"י אש אינו נפלט ע"י מלח, שכחו מועט מן האש. ועוד דמולייתא אפשר לומר כבולעו כך פולטו, אם שהה כ"כ דאפשר לו לפלוט על האש מה שבולעו, וכדאמר רבא בריש פרק כיצד צולין (פסחים ע"ד, א'), אבל הכא אנן סהדי דלא פלט כלל. ומאי דקאמר רואין כאילו לאלתר כלו שאוב וכלה באור, טעות גמור הוא, דאנן נורא משאב שאיב אמרינן, וכן כבולעו כך פולטו אמרינן, אבל כאילו כלה לא אמרינן. והוא תולה שבושו תמיד בסרכא דנקט דם שבשלו אינו עובר עליו. ותדע לך שהוא (כשר) [אסור] ממולייתא, (ומולייתא הכשרנו) הרי אמרו פרק כיצד צולין (שם) גבי מולייתא דשרא רבא מטעמא דכבולעו כך פולטו והא רבא אקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אוזא, ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כי זוזא חוורא לא אכלי, ואי סלקא דעתך אמרינן כבולעו כך פולטו, מאי ארייא זיג אפילו כי לא זיג נמי, ופרקינן בחוורתא (דקרי') [דשריר]. ואם איתא, אפילו בחוורתא לישתרי, דהא דם שבשלו הוא ורואין כאילו כלו שאוב וכלה. ועוד דאסיקנא התם הילכך דסמידי, בין אסמיק בין לא אסמיק שרי; דחוורתא, אי זג כזוזא חוורא שרי ואי לא אסיר; דשאר קמחי, אסמיק אסיר לא אסמיק שרי. אבל (באלו) [כאילו] לא אמרינן אפילו בדם שבשלו. ומ"ש שאין יורדין לדקדוקין אלו שאין להם שיעור, דברי בטלה [הן], וכי דקדוקין הן אלו, והלא דברים מחוורין הן, ואין צריכין למלאכי השרת, אלא לישראל הקדושים ולמלאכי השרת דאינון רבנן. ומה שכתב הוא כאן במליחת הרגלים, דבר מעורבב כתב, ואין לו משמעות.
<h2>דף קי:</h2>
ולעניין כבד, גרסינן בפרק כל הבשר (ק"י, ב') אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה. כד סליק אשכחיה לזעירא, אמר ליה רב אמי שלקי ליה ואכיל. כי אתא אמר ליה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה. מאי שנא נפשה דלא קא מיבעיא לך, דתנן (תרומות פ"י, מי"א) ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת, למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך, דתנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת לפי שהיא פולטת ואינה בולעת, דילמא בכבד דאיסורא משום שמנונית, משום דמא מאי. כי הדר סליק אשכחיה לר' זריקא, אמר ליה אנא וינאי בריה דר' אסי איקלעינן לאתריה דרב יהודה ב"ר שמעון בן פזי וקריבו ליה קניא באקפיה ואכל. מתקיף לה רב אשי ואיתימא רב שמואל מאזרקוניא דילמא פי קנה חוץ לקדירה הוה, אי נמי מחלט הוה מעיקרא, דהא רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל ורב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. פירש רבינו תם ז"ל דלבשוליה בלא מליחה קא מיבעיא ליה, ומשום דכוליה כבד דם הוא ואפילו הכי שרייה רחמנא, וכדאמרה ליה ילתא לרב נחמן (ק"ט, ב') כל שאסר הקב"ה התיר כנגדו, אסר דם והתיר כבד, ומשום הכי קא מיבעיא ליה לאביי דשמא לגמרי התירו ואפילו בלא מליחה. ואין פירושו מחוור, דאם כן מאי ראיה איכא מדאייתיאו קניא בקופיה לרב יהודה, דילמא ההוא מליח הוה, דהא ודאי ריאה ולב מיהא דתלו ביה מלוחין הוו, וכי היכי דמלחו הני מלחי נמי כבד. ואין לומר בדידעי דלא מלחו כבד, דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעו. אלא ודאי במליחה קא מיבעיא ליה, ומשום דכבד מרובה בדמים קא מיבעיא ליה אי סגי ליה לקדירה במליחה בלא קריעה כשאר בשר, או לא. וקאמר ליה ר' זריקא דלרב יהודה אייתיאו קניא באקפיה בלא קריעה ואכל. ורב אמי דשלקי ליה ואכיל, במליחה קאמר. ואמר ליה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי, דאפילו לא נמלחה אינה אוסרת עצמה, דכיון שהיא פולטת בשפע טרודה ואינה בולעת. ואם תאמר אם כן כי אקשינן ממתני' (דבכורות) [דתרומות] דקתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת ודחיק ומוקי לה בכבד דאיסורא, לוקמה בשלא נמלחה. יש לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר ליה הכין, אלא דאגב אורחיה אתא לאשמועינן רבותא טפי דכבד דהיתירא שנתבשלה עם בשר נבילה אינה נאסרת, ואעפ"י ששומן הנבילה מסתרך, ומשום דכבדא שיעא ולא בלעא, אי נמי משום דכיון דטריד למיפלט דם בשפע אינו בולע ואפילו שמנינות, וכדאמר רבה בר בר חנה בריש פרק קמא דחולין (ח', ב') גבי השוחט בסכין של גוים, דאפילו תימצא לומר בית השחיטה רותח בהדחה סגי לה, כיון דטרידי סימנין למיפלט דמא, כלומר בשפע, לא בלעי שמנונית דאגב סכינא, ואע"ג דרב בעי קליפה דלית ליה האי טעמא, דילמא התם משום דאגב דוחקא דסכינא בלע. אלא דקשיא לי, דאם איתא דאביי במליחה קא מיבעיא ליה, רב ספרא נמי במליחה הוא דקא בעי מר' זעירא, ור' זעירא נמי כי אמר ליה ר' אמי שלקי ליה ואכיל, על ידי מליחה קאמר, ואם כן מינה ודאי איפשיטא ליה בעייא לאביי דמכי מלחי ליה ושלקי פולטת היא (ובולעת) ויוצאה מידי כל דמה במליחה, דאי לא, כי מלחו ליה מאי הוי והא לא יצאה מידי דמה במליחה וחוזרת היא ובולעת, ואי משום דתנינן אינה נאסרת, אם כן אמאי מלחי ליה כלל. ואיפשר לומר דדילמא מלחי ליה גזירה אטו שאר בשר דעלמא, אבל שלא לבשלו כל עיקר על ידי מליחה בקדירה בפני עצמה גזירה אטו בישול דקדירה עם בשר, כולי האי לא גזרינן. ודאתינא למיפשטה מקניא בקופיה דרב יהודה ודחי רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה, קשיא לי דהא מאי דקא מיבעיא לן לאו משום דם שבסמפונות הוא, דאילו משום דם שבסמפונות כי חלטי להו לרב הונא ולרב נחמן מאי אהני להו, דדם כנוס אינו ניתר בחליטה, ואין חליטה אלא לדם המובלע בבשר הכבד בעצמו דהוה ליה דם האיברים שלא פירש, ורב הונא ורב נחמן סימפונות שבכבד היו משליכין לאחר בישול, ולא היו חולטין אלא למישרי כבדא גופיה חוץ מן הסימפונות, וכן כתב ה"ר אברהם ז"ל, וכיון שכן כי הוי פי קנה חוץ לקדירה מאי הוי, פולט הוא מפי קנה לחוץ ופולט הוא מדופני הכבד בתוך הקדרה. ויש לי לומר דכל שמוצא פתח פתוח לצאת דרך שם משם הוא עושה דרכו ופולט, וכדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין (ע"ד, א') אמר רבא האי מוליאתא שריא, ואמרינן לימא מסייעא ליה נותן את כרעיו ואת בני מיעיו לתוכו, מאי טעמא לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתב לענין כבד הא דגרסינן בפרק כל הבשר אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מיניהו כבדא מה אתון ביה, וכתב דלאחר מליחה קא מיבעיא ליה. וכן עיקר. דאמרינן עלה כי סליק אשכחיה לזעירי, אמר ליה ר' אמי שלקי ליה ואכיל. ואמרינן עלה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי, דהיא גופא לא מיתסרא, דלאו אורחיה דכבד למיבלע דם, ואפילו בלא מליחה נמי היא גופה שריא, כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה. ואמרינן מאי שנא לענין גופה דלא מיבעיא לך, דתנן הכבד אינה נאסרת, למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך, דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת. דילמא התם בכבד דאיסורא משום שמנינות, משום דמא מאי. וכתב המחבר דתמיהא ליה אמאי לא איפשיטא בעייה מדר' אמי, דודאי כי אמר ליה זעירי ר' אמי שלקי ליה ואכיל, בהדי מליחה אמר ליה, דאי לא, מאי מיפשט ליה מינה, ואי טעמא דר' אמי משום ההיא מתניתין, למה לי מליחה. ותירץ דמשום גזרה דשאר בשר. ע"כ. ולאו מילתא היא, דדילמא מליחה משום אכשורי אוכלא הוא. אי נמי דזעירי לא אמר ליה אלא דאיהו חזא דרבי אמי אכל כבדא שליקא, וסבר דודאי במליחה, דלא גרע משאר בשר, ומכל מקום תפשוט מינה דכבדא במליחה שרי, ואהדר ליה למישרי גופה לא מיבעיא לי דאפילו בלא מליחה כלל שריא, כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה, כלומר לאסור בשר אחר שנתבשל עמו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב לענין כבד גרסינן בפרק כל הבשר אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא וכו'. אמר הכותב זה הבל ורעות רוח, דכיון דבעא מיניה רב ספרא לר' זעירא כבדא מה אתון ביה במליחה, ואהדר ליה רבי אמי שלקי ליה ואכיל, הכי קאמר ליה ר' אמי מלחי ליה ושלקי ואכיל, ולומר דבמליחה סגי ליה, ומליחה בעי, דאי לא, מאי אסהדתיה דר' זעירא. ודכוותה אמרו בפרק היה קורא בתורה (ברכות י"ד, ב'), דגרסינן התם אמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה יתיבנא קמי דרב ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין [וכו'], וכי תימא דלא מטא זמן ק"ש, אם כן מאי אסהדתיה דרב חייא בר אשי. וטעם המחבר נאה ומתקבל, והוא רודף כחפץ אחר ההבל. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. ואמרינן מאי שנא לענין גופא דלא מיבעיא לך, דתנן (בבכורות) [בתרומות] ר' יוחנן בן נורי אומר כבד אינה נאסרת, למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך, דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואמרינן דילמא התם בכבד דאיסורא. ותמיהא ליה למחבר ולימא ליה דכי קתני אוסרת בכבד בלא מליחה, ותירץ דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי, אלא אגב אורחיה אתא לאשמועינן ריבותא טפי, דכבד דהיתירא שנתבשלה עם בשר נבלה אינה נאסרת, והכי קאמר הכבד דאיסורא אוסרת בשר משום שמנינות עצמה, והיא עצמה, כלומר כבד דהיתירא אינה נאסרת משום שמנינות. עד כאן. ומתוך דבריו הותר מרק פיגולים. ונראה שאינו בקי בענינים אלו, שהכבד בולע בליעה יתרה משאר דברים, וחס ושלום לא תהא כזאת. נשתקע הדבר ולא נאמר. אלא כי אמרינן בכבד דאיסורא, הכי קאמרינן דמתניתין מילי מילי קתני, והכי קא אמר הכבד דאיסורא אוסרת חברתה הכבד דהיתירא משום שמנינות דכבד דאיסורא, והיא עצמה, דהיינו כבד דהיתירא, אינה נאסרת בנתבשלה בפני עצמה, אינה נאסרת משום דם, מפני שפולטת דם ואינה בולעת, אבל שמנינות דאיסורא ודאי בולעת היא. והיא גופה קמ"ל דכבד אע"ג דלא בלעא דמא, בולעת היא שמנינות, ולהכי תנא הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואשמעינן (תיובתא) [ריבותא] ברישא ובסופא. ולא בעא לתרוצי ליה הכבד אוסרת בלא מליחה לשאר בשר, משום דהא פשיטא ליה, דהא אפילו בשר לבשר נמי. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם מאי שנא לענין גופה דלא מיבעיא לך, דתנן הכבד אינה נאסרת, למיסר חברתה נמי לא תבעי לך דתנן וכו'. אמר הכותב כל מה שכתב פגול הוא לא ירצה, וכל היום מעיד על עצמו שאינו בקי לא בהלכה ולא בפירושה ולא בדברי הראשונים. ותדע לך שהוא כתב שדברי המחבר מתיר מרק פגולים, ולומר שהשמנינות דאיסורא לא תמנענו טרדת פליטת דם הכבד מלהבליע, ולא זכר מה שאמרו פ"ק דחולין השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח, ואמרינן עלה לימא מאן דאמר קולף קסבר בית השחיטה רותח ומאן דאמר מדיח קא סבר בית השחיטה צונן, ודחינן לה דכולי עלמא בית השחיטה רותח, מאן דאמר קולף שפיר, ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין למפלט דמא לא בלעי, דאלמא טרדת פליטת הדם מונע מלבלוע אפילו שמנינות שעל גבי הסכין ואע"ג דאיכא נמי דוחקא דסכינא, וכ"ש הכא דליכא דוחקא; ורב נמי דאמר קולף, היינו דקסבר דבולעין אגב דוחקא דסכינא. ובמ"ש ח"ו נשתקע ולא נאמר, מעיד שלא ידע דברי הראשונים ואף דברי רש"י ז"ל, שרש"י ז"ל כן פירש כדברי המחבר, וז"ל בכבדא דאיסורא, כגון דטרפה, ומשום שמנינות קאמר דאוסרת את המתבשל עמה, לפי שבולע מן הטרפה, ואינה נאסרת, אם של היתר היא ובשלה עם הטרפה אינה נאסרת, לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום. ע"כ לשון הרב ז"ל. וכן ודאי בדין, דמאי דקתני אוסרת קאמר אינה נאסרת, דאי לא תימא הכי, לפלוג וליתני בדידה ולימא הכבד אוסרת, בד"א בכבדא דאיסורא ומשום שמנינות, אבל בכבד דהיתרא לא. שזו קושיא פשוטה בגמרא בכל המקומות בשאפשר להקשות לפלוג ולתני בדידה, והשתא הוה אשמעינן בהדיא תרתי, ולא שישנו אותה בלשון זר ועמוק ותני גוונא חדא בחברתה וגוונא אחרינא בדידה. וא"נ לתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואי נמי פעמים נאסרת ופעמים אינה נאסרת, ולא קשיא, הא דנתבשלה עם בשרא דאיסורא הא דנתבשלה באפי נפשה. וכן כתבו התוספות וזה לשונם צריך לפרש בעל כרחין כמו שפי' רש"י ז"ל דאינה נאסרת מפני שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום ואפילו שמנונית, דהא ליכא לפרושי אינה נאסרת מחמת הדם אלא מחמת שמנונית אם היא של התר ובשלה עם כבד של איסור נאסרת דאפילו כשהיא פולטת דם בולעת שמנונית, דא"כ אדמפליג בין אחרים לדידה ה"ל לאפלוגי באחרים, דבאחרים גופה הוה מצי למימר אוסרת ואינה (נאסרת) [אוסרת], שאינה אוסרת אחרים מחמת דם שלה. ע"כ. ואף הרמב"ן ז"ל כן פירש, וז"ל כי דחינן לה ומוקמינן לה בכבדא דאיסורא, לומר דס"ד סולדת היא מן האור ולא פלטה ולא בלעה שמנונית כלל. ע"כ. ואעפ"י שפירש הרב ז"ל הטעם משום שהיא סולדת מ"מ בשל התר שנתבשלה עם האיסור פירשה. ועתה תראה זה שקורא עצמו בקי בענינים אלו כמה הוא בקיאותו.
<h2>דף קיא.</h2>
וכבד שחלטו בין ברותחין בין בחומץ מותר, דגרסינן התם רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל ורב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. וכתב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי היכי דלא ליסריה לבשרא דשלקי בהדיה, ולמישרי לכבדא גופיה, אבל סימפונות דאית בהו דם, דם מבושל הוא ואסור, וכדכתבינן לעיל. ומיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. והיכא דחלטי ליה לכבד בחלא או ברותחין שפיר דמי ושרי. וכתב המחבר דהני מילי לענין דם גופו, דהוה ליה כדם האיברים דלא פריש, אבל לא לענין סמפונות, דהוה ליה כדם בעין. ע"כ. ואינו נראה, דהא סתמא אמרינן חלטי ליה ואכיל, וכוליה משמע. אלא דם שבשלו דרבנן הוא, וסמפונות כיון דבליעי בגופיה דכבדא עשאוהו כדם האיברים דלא פריש. וראיה לדבר, דרב הונא ורב נחמן דחלטי להו ואכלי, ודאי בשולי מבשלי להו בתר הכי בהדי בשרא, דאי באפי נפשה בלאו הכי שרי, אלא ודאי לבשולי בהדי בשרא עבדי, ואי דם שבסמפונות אסיר, האי נמי אסיר משום דם שבסמפונות. אלא ודאי כדפרישנא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם היכא דחלטי ליה לכבד בחלא או ברותחין שפיר דמי וכו'. אמר הכותב לא ידענא מאי אדון ביה, או למד ושכח או כתב ספרו לתינוקות, שאין בכל דבריו אלו אלא שבושין גמורין. פתח בהיתר דם הסמפונות מפני שהוא דם שנתבשל ודם שבשלו אינו אסור אלא מדרבנן, ולפיכך כל שחלטו את הכבד הרי הדם מבושל ומותר, ולפיכך חלטי להו לרב הונא ורב נחמן ואכלי, משמע כלו. ואפילו לדבריו, תינח רב נחמן דחלטי ליה ברותחין, דדילמא רותחין ומבשלים, אבל רב הונא דחלטי ליה בחלא ואכיל, מאי איכא למימר, וכי צונן חומץ מבשל. ועוד רותחין דרב נחמן חולטין הם וצומתין אבל לא מבשלים. ועוד דהא מודה דמדרבנן מיהא אסור, ואם כן היאך אכלי ליה כוליה בתר חליטה. וראה שאין זה מוציאו מידי איסורו, והרכיבו על טעם אחר רעוע מהראשון, וכמרכיב חגר על סומא, ואמר שדם שבסמפונות כיון דבליעי בגופיה דכבדא עשאוהו כדם האברים. תינח לפי טעותו בשלא פירש מן הסמפונות לתוך הבשר שבקדרה, אבל מה שפירשו ממנו לתוך הקדרה מאי איכא למימר. וכ"ת דלאחר שנחלט אין יוצא ממנו כלום, אם כן מאי קמייתי ראיה מרב הונא ורב נחמן דחלטי להו, ואמר ומסתמא לבשולי בהדי בשרא עבדי הכי, ואם איתא דאסור דם שבסמפונות, אפילו התבשיל [אסור] משום דם שבסמפונות, והדם שבסמפונות אינו נפלט (אלא) אחר חליטה. וכי תימא דנפלט אלא שאינו אוסר כיון שנתבשל קודם שיצא, אם כן עוף שלא שחט את הורידין אמאי אסור לצלותו כלו כאחד, והא מה שנשאר בורידין לא פירש, מי הוי כדם האברים שלא פירש ולא עוד אלא שמתבשל, ועוד שאם יפלוט אינו מתערב באחרים אלא נופל באש. ועוד אם כן כבדא עלוי בשרא דמתני רב דימי דאסיר וכחלא שרי, וקא מפרש טעמא כחלא עלוי בשרא שרי, חלב שחוטה דרבנן, כבדא עלוי בשרא אסיר, [דם] דאורייתא; ואמאי והא ע"י בישול נפיק, ודרבנן הוא, וכבר הותר מדאורייתא בפנים בתוך הכבד מחמת שנתבשל, ולא יצא (עוד) [עד] שהותר. וקיל טפי מסמפונות דכשיצא אינו ניכר על גבי הבשר, וטפי הוה להו למשריה בהא מדם שבסמפונות שנראה לעינים, ועוד שפעמים יפרוש לעצמו בעין, דמי לא עסקינן שבדרך אכילתו או דרך חתיכתו יפול מדם הכנוס שבסמפונות בקערתו, או נאמר שאסור עד שיאמר לאחרים אבלעו לי ואנא איכול. ובי דוגי דכבדא אמאי אסור, דהא לא יצא אלא ע"י בישול, וכ"ש דבשרא בדלא יהיב תרי תלת גללי דמלחא, ועוד דלבתר הכי בעי לשפויי. ועוד אי מהאי טעמא, אפילו במליחה נמי לחוד' לישתרי, דהא דם שמלחו נמי כדם שבשלו, וכי היכי דחליטה מתרת את הדם שבסמפונות, לפי דעתו שאמר שאפילו נתבשל הכבד עם בשר ופולט את דם שבסמפונות בתוך התבשיל אפילו הכי מותר, דלהכי חלטי ליה לרב הונא ולרב נחמן כמו שאמר, למה להו למחלט, הא מכי מלחו ליה שרי על ידי מליחתו. ועוד שאם כדבריו, הלב שבשלו עד שלא קרעו, אמאי קורעו אחר בישולו (ק"ט, ב'), ומאי שנא מדם שבסמפונות. וכן רישא אמאי אסור כי לא אנחיה אנחיריה ולא דץ ביה מידי (צ"ג, ב'), והלא חוטי דם שבקרום בלועים הם והדם מתבשל בתוכן. וכן הני חוטי דדמא כגון דלועא ודרועא וחוטי יד, אמאי אסורין עד דחתיך ומלח להו (צ"ג, א'), לימלחינהו בלחוד ושרו, דהא בגוף הבשר הן, ולהוו כדם האברים, וכדם הסמפונות. ואפילו בלא מליחה נמי, דהא דם שבהן מתבשל הוא בתוכן. וכ"ת דלרב הונא ולרב נחמן הכי נמי, הא טעותא רבתי היא, דהא שמואל אמרה לההיא חוטי יד, ורב נחמן תלמידיה דשמואל סתמא דמלתא כרביה סבירא ליה, דבעלמא אקשינן מדרב הונא אדרב, ולומר דכיון דרב הונא תלמידיה דרב סתמא דמלתא רב הונא מרב רביה שמיע ליה, וכאילו אקשינן מדרב אדרב. ולגבי פינכא דר' אמי אמרינן (קי"א, ב') מדר' אמי תלמידיה (דשמואל) [דר' יוחנן] הוא ואי לאו דשמיע ליה מרביה לא הוה עביד, ומדר' אמי פשטיה (דשמואל) [דר' יוחנן] רביה אית ליה הכי. ועוד דראייתו משובשת ביותר מלבד זה, שכך כתב וראיה לדבר מדרב הונא ורב נחמן דחלטי ליה ואכלי, ודאי בשולי מבשלי להו בתר הכי בהדי בשרא, דאי באפי נפשה בלאו הכי שרי. ומאי ראיה, דהתם דכיון דקא חלטי ליה סברי דכולי כבד חלוט ושוב אינו מוציא דם כלל, ולהכי מייתינן הא דרב הונא ורב נחמן, וכדאמרינן התם בכבדא דאיסורא, משום דמא מאי, ואמרינן כי הדר סליק אשכחיה לרבי זריקא, אמר ליה אנא וינאי בריה דרב אסי אקלעינן לאתריה דרב יהודה ב"ר שמעון בן פזי וקריבו ליה קניא בקופיה ואכיל, כלומר ומדאכיל ש"מ אינה אוסרת משום דמא, ואתקיף לה רב אשי דלמא מחלט הוה חליט מעיקרא, כלומר ושוב אינו פולט דם כלל, דהא רב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. אלא כל מה שכתב אין בו טעם, ובודאי מה שבסמפונות אסור כמו שכתב המחבר, ודברי המחבר בזה דברי הראב"ד ז"ל הם, וזה לשונו לא מהניא חליטה אלא כי היכי דלא ליסריה לבשרא דשלקי בהדיה ולמשרי לכבדא גופיה, אבל סמפונות דאית בהו דם דם מבושל הוא ואסור. עד כאן. ודם מבושל דקאמר דשרי מדאוריתא, דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (כ"א, א') דשרי, איכא מאן דאמר דלא אמרו אלא בקדשים, ואיכא מאן דאמר דאפילו בחולין, ולא למשרי דאוריתא, אלא שאין לוקין עליו משום כל דם לא תאכלו, למיכל אסור מידי דהוה אחצי שיעור. ותדע מדאמר רב דימי כבדא עלוי בשרא אסיר, מאי טעמא דם דאוריתא. וליכא למימר דגזרה אטו דם דעלמא דהוא דאוריתא קאמר, דאם כן אפילו כחלא עלוי בשרא ליתסר, גזרה אטו חלב דעלמא דאסור דאוריתא. ולמסקנא דאמרינן בין כבדא בין כחלא בדיעבד שרי, היינו משום דדם משרק שריק, ודרך העברתו אינו אוסר, דנורא שאיב ליה עד שלא יבלע, וכעין חתיכה אחת העולה בצלי, דלא אמרינן אתי דמא דהאי גיסא ונבלע בהאי גיסא. ואי נמי בולע, כבולעו כך פולטו, וכדאמרינן פ' כיצד צולין (ע"ד, א') גבי מולייתא. ואי נמי תמצי לומר דכל שבשלו מותר לגמרי דאוריתא, כיון דעקר דם דאוריתא החמירו בו כדאוריתא ואפילו בספקותיו, ודחיישינן גבי בי דוגי (קי"ב, א') דאמרינן ודלמא עלאה מטא תתאה לא מטא, ולא אמרינן כיון דבשלו הוה ליה דרבנן וספקו להקל.
<h2>דף קיא:</h2>
והא דאמרינן אסור לאכול בה רותח, כתב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שהקערה אפילו לאחר הדחה דין רותחת יש לה, ואם נתן בה רותח נגוב אין צריך אלא קליפה, ואע"ג דשניהן רותחין, כיון דקערה נגובה ורותח נגוב הוה ליה כסיכה דמשהו עבדי לה, ובקליפה סגי ליה, כדאיתא בפסח שני פרק כיצד צולין (ע"ו, א'), אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש לו רוטב, כעין בשר רותח שאי איפשר לו בלא רוטב קצת, צריך ליטול את מקום מגעו, והוא יותר מן הקליפה, מפני שהוא דומה למה ששנינו שם בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, ואוקימנא התם בחרס רותחת. אבל רבותינו בעלי התוספות ז"ל סבורין לומר דקערה לאחר הדחה צוננת היא, ואפילו נתן בה בשר רותח שיש לה רוטב, בקליפה בעלמא סגי לה, דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרק כיצד צולין (שם) דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי ליה. ואם נתן בה לח גמור, כרוטב של היתר, צונן, לדעת ה"ר אברהם ז"ל דחשיב לה לקערה רותחת, נראה דכולו אסור, דפולטת היא והוה ליה כצונן לתוך רותח. ואינו נראה בעיני, דהא אסור לאכול בה רותח אמרו, הא צונן מותר בין לח בין יבש. ואיפשר דאפילו הדחה נמי לא בעיא, אלא כל שקנחה יפה מותר לאכול בה צונן, דמדקאמר בסכין צונן בעיא הדחה, ולא קאמר הכי בקערה שמלח בה, שמע מינה דקערה לצונן לא בעיא הדחה, דסכין הוא דאגב דוחקא פלטא, אבל קערה דליכא דוחקא לא. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתב דקערה שנאסרה מותר להשתמש בה צונן בין לח בין יבש, ואפשר דאפילו הדחה לא בעינן, אלא כל שקנחה יפה מותר לאכל בה צונן, דמדקאמר גבי סכין ששחט בה בעיא הדחה, ולא קאמר הכי בקערה שמלח בה, שמע מינה דקערה בצונן לא בעיא הדחה, דסכין הוא דאגב דוחקיה פלטה, אבל קערה דליכא דוחקא לא. ע"כ. ותמהים דבריו, מה הוא קנוח זה, אם הוא קנוח יפה שלא נשאר שם אחריו שום טיחה, אם כן מה בינו להדחה, והלא בכל מקום השוו קנוח יפה והדחה. ועוד לפי דבריו שהוא סבור שהסכין אגב דוחקא פולטת מן הבלוע בתוכה, אמאי מהניא ליה הדחה, דהדחה לא מהניא מידי לענין פליטה, אלא לטיחה שעל גביו. ועוד שהוא עצמו כתב לענין בית השחיטה, דההוא חום מועט שבה גורם לה להבליע הסכין אגב דוחקא דסכינא, אבל לא להפליט הסכין, אלמא דלא סגי טעמא דדוחקא דסכינא להפליט סכין אפילו בסיוע חום מועט כעין בית השחיטה. אלא דברים אלו כשגגה הם. והביא אותו לזה מה שהיה סבור דכי אמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה, אסכין, והדחה דמעיקרא קאמר, וליתה, אלא אמאי דחתך בה קאי, ומאי דמספקא ליה אי בעי הדחה או לא, משום טיחת דם שעל פניו, וטעמא דמילתא משום דמא דמיפריך ואינו נדבק כשאר טיחה דעלמא. וכבר כתבנוה למעלה בס"ד. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב דקערה שמלח בה בשר שמותר לאכול בה צונן בין לח בין יבש וכו'. אמר הכותב צופיו עורים כלם, ואנה מצא הוא ההשואה הזו הפשוטה שעשו הקנוח יפה כהדחה, ואי משום דאמרינן בסכין ששחט בה טרפה (ח', ב') והלכתא בצונן ואי איכא בליתא דפרסא תו לא צריך, אדרבה דוק מינה איפכא דאי קנוח והדחה שוין, למה ליה למימר הכי, פשיטא ומאי קמ"ל, אלא לומר דאינו צריך הדחה אלא אפילו בקינוח סגי. ואיך לא נתן לב במה שאמרו בסכין ששחט בה, צונן דבעיא הדחה, ולא אמרו בעיא קנוח, לפי הגרסא הנכונה דגרסינן בעיא הדחה, כלומר הסכין, והיא גרסת הספרים, ורוב חכמי ישראל גורסין כן כמו שנכתוב בסמוך בס"ד, ומינה שמעינן דבעיא הדחה ולא סגיא בקנוח. ומאן דאמר לא בעיא הדחה, לאו למימרא דלא בעיא כלום ואפילו קנוח, דלהכשירה בלא כלום א"א, דהא איכא טיחת דם שחיטה עליו, אלא הדחה הוא דלא בעיא, הא קנוח בעיא. וזה דבר פשוט. וכן פי' שם הרמב"ן ז"ל, וז"ל צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה, פירוש הסכין, ולא בעי אלא קנוח בעלמא. ע"כ. מכאן נראה שאינו בקי אפילו בדברי הרמב"ן ז"ל. ועוד חשב להגיה על דברי המחבר בזה, וכתב וז"ל ועוד לפי דבריו שהוא סבור שהסכין אגב דוחקה פולטת מן הבלוע, אמאי מהניא ליה הדחה, דהדחה לא מהניא מידי לענין פליטה, אלא לענין טיחה שעל גביו. ע"כ. וגם זה אינו, דזה מן הענין הראשון שכתבנו, דהדחה מהניא קצת אפילו לבלוע, שלא להפליט אחר ההדחה חתיכת צונן מיהא. והיינו דלמאן דאמר בעיא הדחה לא סגי ליה בקינוח יפה, והדחה מיהא מהניא. ואל תתמה שהמים הצוננין מפליטין הן קצת, שהרי מכשירין כלי היין אפילו מכניס לקיום, וכיון שכן אף בשאר האיסורין, כגון דם שבלע הסכין (בדם) [בחום] מועט של בית השחיטה שאינו מסתרך כ"כ בדפני הסכין, עם ההדחה מפליט קצת. וכשלא הדיח אעפ"י שקנח יפה, קים להו דאגב דוחקא דסכינא מפליט קצת. שהרי נעיצה בקרקע מהניא ואפילו בסכין של נכרים הבולעין אפילו ע"י אש, ואפילו שומן הנסרך, ואפילו לחתוך ביה אתרוג וצנון החריפין, ואעפ"י שאין הנעיצה מכשרת לכל, שאינה מכשרת לחתוך בו רותח גמור. על כן אין מן התימה אם דם הנבלע ע"י חם בית השחיטה המועט, שאינו קרוב [אלא] לבלע של צונן, ושאינו מסתרך כל כך, אם יצא אגב דוחקא דסכינא בהדחה. ועוד חשב להגיה על דברי המחבר בזה, וכתב זה לשונו ועוד שהמחבר בעצמו כתב לענין בית השחיטה, דההוא חם מועט שבו גורם לסכין לבלוע אגב דוחקא דסכינא, אבל לא להפליט הסכין, אלמא דלא סגי טעמא דדוחקא דסכינא להפליט סכין אפילו בסיוע חם מועט כעין בית השחיטה. עד כאן. וגם זה איננו, שהמחבר לא אמר אלא שבחם מועט של בית השחיטה אינו מפליט שמנינות הטרפה שבלע, שהוא מסתרך בדפני הסכין, ולפיכך בהדחה או בקנוח בעלמא סגי, לפי שאין בית השחיטה רותח, אבל סכין ששחט בה בולע הוא מן הדם, ואם חותך בה רותח גמור מפליט גם מה שבלע הסכין, אבל צונן אינו מפליט לגמרי, אלא די בהדחה למאן דאמר בעיא הדחה, ולמאן דאמר לא בעיא הדחה קסבר דאפילו אגב דוחקא דסכינא לא פלטה מידי, ובקנוח סגי. עוד כתב בהגהותיו בזה, זה לשונו אלא דברים אלו כשגגה הם וכו'. וטעם זה טעם לפגם הוא, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יודע שזה הבל ורעות רוח, וכי הדם אינו נדבק בכלים כשאר הדברים הנדבקין, והסכינים ששוחטין בהם מלאים דם. ועוד מי לא עסקינן שחתך בה צונן תכף לשחיטה וקודם שאפשר להיות נפרך, וחלילה שיחלקו ויסתפקו בזה כלל. ומי שאמר לא בעיא הדחה, קנוח יפה מיהא בעי. וכן כתב הרמב"ן ז"ל, וכבר כתבתי לשונו למעלה. ומה שאמר שהמחבר הביאו לזה מה שהיה סבור דכי אמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה אסכין קאי, האמת אמר, כי המחבר כן היה סבור ועדין סבור כן. וכן האמת. וכן פירש הרמב"ן ז"ל וכן בעל המאור ז"ל. ואף על פי שרש"י ז"ל לא פירש כן, מאן יהיב לן מעפריה ומלינן עיינין, אבל זה חוץ מכבודו אין פירושו כאן עולה יפה. ותדע לך חדא, דגרסת כל הספרים בעיא הדחה, ורש"י ז"ל בעי לגרוס בעי הדחה. ועוד נראה לי ראיה גדולה, דהא מדקאמר אסור לחתוך בה רותח דקאי אסכין, הא דקאמר בתרה צונן בעיא הדחה, אסכין (דאדחי) [דאתחיל] ביה קאי, דאם כדברי רש"י ז"ל, הוה ליה למימר חתך בה רותח אסור, צונן בעי הדחה. וזה נראה ברור מתוך דקדוק לשון זה, דהוה להו למנקט רישא וסיפא או בסכין או במה שחותך בה.
ולעניין הכלים שמלחו בהן בשר. גרסינן בפרק כל הבשר יתיב רב כהנא אחוריה דרב יהודה קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. ובאי זו מליחה אמרו, אפילו במליחה דקדירה, דמליח הרי הוא כרותח דקאמר שמואל, אפילו במליחה דקדירה קאמר. וכן פירש רבינו תם ז"ל. ועיקר. ויש לו כמה ראיות על זה והם כתובים אצלי בחידושינו בפרק כל הבשר. וכתב ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל דבין במנוקבת בין בשאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ויש מי שאומר דדווקא בשאינה מנוקבת, שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע, אבל במנוקבת לא, דדם מישרק שריק, שאם אין אתה אומר כן, נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד. והר"ם ב"ן ז"ל כתב ולי נראה כדברי הרב ר' אברהם ז"ל, דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה, דאמרינן (קי"ג, א') דטהור מליח וטמא תפל מותר. ע"כ. כלומר דאע"ג דקערה מנוקבת שמלח בה אסורה, מכל מקום מותר למלוח בה כמה פעמים, דלא עדיפא קערה שמלח בה מחתיכת נבלה. וזה ההכרע שלא כדעת ה"ר אברהם ז"ל, שהוא ז"ל כתב דקערה שמלח בה כרותח היא לעולם, ואם כן לא דמי לטהור מליח וטמא תפל, אלא לשניהם מלוחין דאסור, עד שהרב ז"ל כתב שאם נתן רותח יבש בקערה שמלח בה בשר, שצריך ליטול את מקומו, כעין חם לתוך חם. אלא נראה לי טעם היתר מליחת שני פעמים בכלי אחד משום דלא עדיף ממולח שתי חתיכות זו על גב זו דשרי, וכטעמא דאמרינן דאיידי דטריד למיפלט לא בלע. ואע"ג דדם מישרק שריק וקערה שמלח בה מנוקבת, מיבלע בלעא, דכל דלא טריד למיפלט בלע, וכעניין שאמרו (קי"ב, ב') בדגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתוב שם ולענין כלים שמלחו בהן בשר, גרסינן בפ' כל הבשר יתיב רב כהנא אחורי' דרב יהודה קמיה דרב הונא וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. וכתב ובאי זו מליחה אמרו, אפילו במליחה דקדרה, דמליח כרותח דקאמר שמואל, אפילו במליח דקדרה. ע"כ. וכבר פירשנו למעלה שזה אינו נכון, שאין מליח כרותח אלא בשנשתהא שם בכדי שאינו נאכל מחמת מלחו בתורת בשר שאינו מליח לאחר הדחה ובשול. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב ולענין כלים שמלחו בהם בשר, גרסינן בפרק כל הבשר יתיב רב כהנא אחורי' וכו'. אמר הכותב לא די לו שכתב זה פעמים שלש, ולא הרגיש במה שיש לו עליו מן הקושיות החזקות, ושרוב חכמי ישראל הסכימו על מה שכתב המחבר, ומכללן הרמב"ן ז"ל, דכל טפה וטפה הנוטפת מן הבשר מחמת מליחה חמה ואפילו במליחה דקדרה, והוא חוזר וכותב לרבות בחטא. ועוד שהוסיף כאן לשון מבולבל, לשון מקולקל, שאפילו אם יעמוד דניאל היה מן התימה שיוכל לפתור אותו ולידע מה הוא בשר שאינו נאכל בתורת בשר שאינו מליח. והראב"ד ז"ל שחלוק בדבר פי' אינו נאכל מחמת מלחו כגון בשר דבעי ליה לאורחא. ועיקר דבר זה כבר כתבתיו למעלה בארוכה פעמים שלש בראיות ברורות והסכמת רוב חכמי ישראל. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד כתב בשם הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח, ויש מי שאומר דדוקא בשאינה נקובה שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע, אבל במנוקבת לא, דדם משרק שריק, שאם אי אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד. ע"כ. ואני אומר שיטתנו מישרת הכל, שאין מליח כרותח אלא בשנשתהא הבשר שם בכדי שטועמין בה טעם מלח ואפילו אחר הדחה, וכשהגיע לכלל זה כבר כלה כל הדם, אם כן אי אפשר לקערה נקובה שתיאסר מחמת מליחה, שהרי קודם שבא הבשר לכלל מליח כרותח דינו כצונן, ואחר כן כבר כלה כל הדם וכבר הדיחתו פליטת ציר, דאי משום מלח שניתך עם דם שנסרך בו, כשם שאין הבשר נאסר מחמתו כך אין הכלי נאסר מחמת כך, כמו שכתבנו למעלה, ולפיכך מותר למלוח בכלי אחד כמה פעמים. ובודאי מולח בקערה כל זמן שהבשר נאסר הקערה נאסרת, שהבשר הרותח מרתיח הקערה ודינה כרותח, וכל זמן שהבשר שחוזרין ונותנין בו דינו כרותח, נאסר מחמת הקערה, אפילו בקערה שנאסרה מחמת מליחה כל זמן שהגיע לכלל מליח כרותח, ואפילו קודם פליטת ציר, ואע"ג דבשר לא בלעא דמא כל היכא דפולטת ואפילו ציר, שאני הכא גבי קערה שהיא בלועה דם בפתוך ופולטת, ובשר ודאי (פולטת) [בולע] מן הפתוך. וקערה זו שאינה נקובה ומלחו בה בשר והגיע לכלל מליח כרותח ונאסר, הרי כלו נאסר, לפי ששורה בתוכו ועל ידי שרייתו נבלע כלו, ואם נתן לתוכה רותח ברוטב, כלו אסור בלאו האי טעמא נמי, דהשתא האי רותח רותח גמור הוא. ואם ניקבה אחר שנאסרה ונתן שם בשר, כל זמן שנשתהא שם בכדי מליח כרותח הרי זה אסור, ומיהו אינו אסור אלא בכדי קליפה או נטילת מקום, דהשתא ליכא שרייה, כיון דנקובה, והוה ליה מליח כרותח דצלי וסגי ליה בנטילת מקום, וכן בכלל איסור דמחמת מליח הרי [הוא כרותח], היכא דליכא טעמא דשורה בתוכו, בנטילת מקום סגי ליה. וכן הדין לרותח נגוב, כל זמן שיש בו ליחה, ונתנו אותו בקערה שאינה נקובה, דבעי קליפה, ומהניא ליה קליפה, דהשתא ליכא שרייה, אבל בשר מליח יבש שנתנו אותו בקערה אסורה אחר שהודחה, מסתברא דשארי בלא כלום. אבל צונן ודאי מותר בין לח בין יבש, והוא שהודחה הקערה. ובדברי המחבר לא נתחוורו יפה דינין אלו. ומה שכתב בו אינו נכון לפי השטה שכתבנו במליחה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב בשם הראב"ד ז"ל דקערה שמלח בה בשר וכו'. אמר הכותב חמסי על עצמי שהכנסתי עצמי להשיב על דבריו, ואינן כדאי. ואחר שנכנסתי אי אפשר לי להעלים עיני. אמר כי דינין אלו לא נתחוורו (בעיני) [בדברי] המחבר, ואני אומר חס ליה למחבר שיאסף אסיפת שבושים גמורים כאלו, שלא כתב כאן אלא שבוש אחר שבוש וטעות אחת טעות. תחילת דבריו אמר כי שטתו מיישרת הכל, והיא מסרכת דרכיה, שאם הקערה שמלחו בה בשר אף על פי שאינה נקובה, אינה נאסרת, וכן הבשר, עד שישהה שם עד שטועמין בו טעם מליח אפילו לאחר הדחה, אם כן למה אין מולחין אלא בכלי מנוקב, דהא בכדי הכשר מליחה לקדרה אינו נעשה מליח כרותח אלא צונן, ואילו גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה דאמר רב נחמן אמר שמואל אסורין, אקשינן היכי דמי אי בכלי מנוקב אפילו דגים ועופות נמי שפיר דמי, ואי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי, דאלמא דבכלי שאינו מנוקב אפילו בכדי שיעור מליחה אסורין, משום דה"ל כבושין, וכבוש הרי הוא כמבושל. וכן הא דאמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, סתם מלח בהכשר כשיעור מליחה משמע. וכן שמעינן לה מדאמרינן רב ששת מלח גרמא גרמא, ואמרינן עלה תרי מאי טעמא לא, דלמא פליט האי ובלע האי, חד נמי דלמא פלט האי גיסא ובלע האי גיסא, דאלמא אפילו קודם שגמר הבשר פליטתו הרי הדם הנפלט מעט מעט כל טפה וטפה נעשת כרותח ונבלע, אלא משום דכל שטרוד לפלוט אינו בולע דם, ואם כדבריו לעולם אין חתיכה אוסרת חברתה, דכל שיש בו דם אינו מליח כרותח ואינו בולע, ואחר שפלט כל הדם ונשתהה עוד זמן במלחו אין כאן דם שיבלע אלא ציר, ולמאי קא חייש רב ששת. ושמואל דאמר אין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב, ולמה לא ימלח, והלא צונן הוא, ואין מולחין אפילו בשיעור מליחה קאמר, דאי לא אין משהין בשר מליח בכלי שאינו מנוקב הוה ליה למימר. אלא באמת שבושו ניכר לעינים הוא בזה. גם נמשך לטעות אחר שבוש זה, ואמר שאי אפשר לקערה נקובה שתאסר מחמת מליחה, שקודם שתבא לכלל מליח כרותח דינו כצונן, ואחר כך כבר כלה כל הדם וכבר הדיחתו פליטת ציר, וכי ציר מועט הנפלט דרך מליחה מדיח הדם שעל פניו, והלא הדחה יפה יפה במים צריך, דאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ועוד אפשר שיאמר מי שיש לו מוח בקדקדו שהציר היוצא מעט לאטו ידיח דמי הבשר, היש טעות ושבוש נראה לעינים יותר מזה. ועוד שבוש אחר גמור, שאמר ואי משום מלח שניתך עם דם שנסרך בו, כשם שאין הבשר נאסר מחמתו כך אין הכלי נאסר מחמת כך. ולפי דבריו מי הגיד לו שאין הבשר נאסר בכך, דאילו לדידן שפיר דמי שלא יאסר הבשר אף על פי שהדם מלוח וכרותח משעה שנוטף, לפי שהבשר טרוד לפלוט וכל הפולט אפילו ציר אינו בולע דם, מה שאין כן בכלי שהכלי בולע ואינו פולט, ואין לו דבר שיטרידנו מלבלוע. אבל דבריו שבושין גמורין הן. ומה שתלה בזה הכשר למלוח שתי פעמים בכלי אחד, לישקול טיבותיה ולישדי אחיזרי, דלא צריכינן לטעמיה, דכבר כתב המחבר טעם ההתר דכל דטרד למפלט לא בלע דם. ועוד יש שבוש אחר, במה שאמר שכל זמן שהבשר נאסר הקערה נאסרת, שהבשר הרותח מרתיח הקערה, שהבשר אינו אוסר הקערה ואינו מרתיחה, אלא הדם הוא שנעשה כרותח ונבלע בקערה, ואפילו אין הקערה רותחת, ואפילו לשמואל דאמר תתאה גבר נכנס הוא כדי קליפה, וכדאיתא בפסח שני בפ' כיצד צולין, וכל שכן לרב דאמר עילאה גבר. עוד טעה טעות אחר גמור, במה שכתב שאם נתנו בה בשר שדינו כרותח מחמת מלחו, נאסר מחמת הקערה ואפילו קודם פליטת ציר, דאף על גב דבשר לא בלע דם כל היכא דפליט אפילו ציר, שאני קערה שהיא בלועה דם בפתוך ופולטת, ובשר בולע בודאי מן הפתוך. ויש בזה כמה שבושין, דמי עדיף דם שנבלע בדפני הקערה מן הדם הזב מן החתיכות, ובודאי המלח פתוך משומן החתיכות, ומפליט מציר בשעת מליחה עם פליטת הדם, וכיון שכן למה אין החתיכות בולעות דם בפתוך להצריך מיהא כדי קליפה, כמו שאמר. ועוד לעולם אין הדם נכנס אפילו בעירוב ושיתוף של דברים אחרים אלא במקום שהוא יכול ליכנס מעצמו ושותפו מניחו ונכנס. ותדע לך מבשר מליח, שהמלח נאסר מחמת בליעת הדם, והמלח נכנס בכל החתיכה עד שטעם המלח נרגש ונטעם בכל החתיכה, ואפילו הכי אין הבשר נאסר מחמת המלח, (וטעה) [וטעם] בזה כמו שאמרנו, שהמלח אין מכניס עמו דם הפתוך בו. ועוד דאי לא תימא הכי אין לנו לעולם איסור קליפה, שקליפה זו אוסרת קליפה אחרת חוצה לו, וכן חברתה לחברתה הסמוכה לה, וכן לעולם. אלא כמו שאמרנו. וכן האמת. וכן כתב בפי' ר"י בעל התוספות. אלא שהבשר נאסר באמת מחמת טענה אחרת, אם היא קערה שאינה נקובה, לפי שהבשר נכבש בתוך הדם שהוא כרותח מחמת פליטתו, וכבוש הרי הוא כמבושל. ומיהו דוקא כל ששרוי בתוך הדם, אבל מה שהוא חוץ ממקום כנוס הדם מותר, ואפילו יש שומן באותו מקצת השקוע בתוך הדם. ומזה יודע גם טעות אחר שכתב, והוא מ"ש וקערה שאינה נקובה ומלחו בה בשר והגיע לכלל מליח כרותח, כולו נאסר, לפי ששורה בתוכו וע"י שרייתו נבלע כלו. וזה טעות גמורה, לפי שאינו נאסר אלא מה ששרוי בתוך הדם הנפלט וכמו שכתבנו. ודבר זה מתברר ממתני' (ק"ח, א') דטפת חלב שנפלה ע"ג החתיכה, וממ"ש עליה בגמ' בענין ניער וכסה. הנה שנשתבש בזה כמה שבושין וקרא לדברים אלו דברים מחוורין, ופניו לא יחוורו. גם מ"ש ואם נקבה אחר שנאסרה ונתן שם בשר, כל זמן שנשתהה שם בכדי מליח כרותח הרי זה אסור כדי קליפה, טעות הוא לדעת הראב"ד ז"ל, שאפילו לא נשתהה שם אלא קצת אסור, שהכלי אסור והרי הוא כרותח, וצונן לתוך חם אסור, דקי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר, שכן דעת הראב"ד ז"ל דקערה שמלח בה בשר ונאסרה, אפילו לאחר שהודחה הרי היא כרותח, ואוסרת כדי קליפה אפילו היתר צונן שהדיחו בתוכו, ואפילו היתר נגוב. אלא שבזו לא נ"ל דברי הראב"ד, דמדקאמר אסור לאכול בה רותח, משמע דצונן מותר בין לח בין יבש.
<h2>דף קיב.</h2>
ולעניין דין ככר שחתך עליו בשר וכלי שמשימין תחת הצלי לקבל שמנונית, והוא הנקרא בלשון חכמים בי דוגי, גרסינן בפרק כל הבשר (קי"ב, א') אמר רב נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאוכלו, פי' בשר שצלאו בלא מליחה וכשהגיע לכלל צלייה כמו שדרכו של אדם לאוכלו, והני מילי דאסמיק אבל לא אסמיק לא, והני מילי דאברי סומקא לאבראי, והני מילי בסמיכתא אבל בקלישתא שרי. שמואל שדי ליה לכלבא. רב הונא יהיב לשמעיה. ואקשינן לרב הונא מה נפשך אי שרי לכולי עלמא שרי, ואי אסיר לכולי עלמא אסיר. ופרקינן שאני רב הונא דאנינא דעתיה. ולישדייה לכלבא, קסבר מאכל אדם הוא ואין מאכילין אותו לכלבים. רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר. וגרסינן תו התם אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו. מנא ידעינן, אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא משיעלה תמרתו. מתקיף לה רב אשי ודילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל, אלא אמר רב אשי לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי תלת גללי דמילחא ושדי ליה בי דוגי בתר הכי שאפי ליה. אמר ליה רב אחא בר יוסף מי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה, התם אגב דוחקא דסכינא פליט. והרב אלפסי ז"ל פסק בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכרב הונא, ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת בשר כרב אשי. וה"ר אברהם בר' דוד ז"ל הקשה דרבא מיקל מדשמואל ורב אשי מחמיר מדשמואל, והיאך איפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה. ועוד הקשה שמואל גופיה דלא אסר אלא ככר אבל הבשר מישרא שרי, ולטעמיה כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר, והלא הדם שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו על הככר. ועוד לרב אשי דאמר לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושאפי ליה, כי עביד נמי הכי מאי הוי, הרי הדם והשומן שניהם חמין הם והיאך אין הדם אוסר את השומן. וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו היאך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופיה כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין, דכיון דאסמיק ואברי סומקא לאבראי איכא משום מראית העין, כדם שעל הככר דאמרינן גוררו ואוכלו ודם דגים שכנסו שאסור משום מראית העין (כריתות כ"א, ב'), והילכך שעל הככר אסור דאיכא משום מראית העין, אבל מה שחזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור, דהא אין בו משום מראית העין. ומה שהתיר להניח כלי תחת הבשר לאחר שתעלה תמרתו, דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר, ומה שיוצא ממנו אין בו משום מראית דם כדי שיוכל לטעות בו. ורבא סבירא ליה בדם שעל הככר דאע"ג דאסמיק לא טעו ביה אינשי, דכל שהגיע לכלל צלייה שיהא ראוי לאכילה אין דם שיוצא ממנו אדום כל כך שיהא כמראה דם אלא כאדמימות מים אדומין היוצאין מן הבשר וחמר בשר קרו ליה אינשי. ורב אשי נמי כרבא סבירא ליה בהא לפי שהוא בלוע בככר, אבל בסומקא דדייב למנא דאיתיה בעיניה אע"ג דמנפשיה נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא סבירא ליה לרב אשי דאית ביה משום מראית העין, דהוה ליה כדם דגים שכנסו, ואי לא מייתי תרי גללי דמילחא ושפי ליה לדמא אסור, דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחד ואיכא משום מראית העין. והילכך למאי דבלעי מהדדי או דבלע מנא לא חיישינן, דהיתירא הוא, והוה ליה כדם של בין השינים דאמרינן מוצצו ואוכלו (כריתות שם). ודרך הרב ז"ל בזה אינה מחוורת בעיניי, דמכלל דבריו משמע דדווקא בשחתך על הככר הוא דשרו רבא ורב הונא, ומשום דלא קאי באפי נפשיה, הא חתכו על גבי כלי אסור, ואינו במשמע, דהא שמואל גופיה לא אסר ליה אלא בדאסמיק ואברי לבראי ובסמיכתא, ובכי הא הוא דשרי רבא וקרי ליה חמר בשר, לומר דמראה אדום כזה אינו כמראה דם ולא טעו ביה אינשי אלא חמר בשר קרו ליה. ועוד דאי רב אשי בבי דוגי משום מראית העין הוא דאסר, ומאן חאיש למראית העין טפי משמואל, ואדרבה למראית העין דלא חייש רבא ורב אשי חייש שמואל, למאי דחייש רב אשי לא חייש שמואל. ועוד דהא גבי בי דוגי ליכא משום מראית העין, דהא שמואל לא קא שרי עד שיכלה מראה אדמימות שבו, ורב אשי משום דילמא עילאה לא בשיל הוא דקא אסר, כלומר דשמא עדיין לא נתבשל ודם גמור הוא שינטף ממנו לכלי. ונראה לי דשמואל בככר שחתך עליה בשר משום חשש דם גמור הוא דאסר, דכיון דאברי סומקא לאבראי וסומקא סמיכתא היא איכא למיחש דילמא דם הוה ביה ואגב דוחקא דסכינא נפק, ומיהו אין הבשר אסור, דאין הבשר חוזר ובולע ממנו, משום דככר צונן הוא וקיימא לן (פסחים ע"ו, א') דתתאה גבר ומקרר ליה לדם שעליו. ועוד דשמואל לאו כודאי דם חשיב ליה אלא משום ספק דם אסר ליה, ואפילו תימצא לומר דדם גמור הוא אינו אסור אלא מדרבנן, דדם שבישלו אינו אסור מדאורייתא, כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (כ"א, א'), וספיקו להקל, אבל מה שהוא בעין על הככר הוא דאסר שמואל. ותדע לך, מדאמרינן רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, אלמא שמואל דאסר ליה לא קרי ליה הכי אלא דם. וחלופא בבי דוגי, דלשמואל משתעלה תמרתו תו לא חייש, דכודאי משוי ליה, דמעתה לא נפיק דם מנפשיה, ורבא ורב אשי בדם שעל הככר סבירא להו דכיון דנצלה הבשר עד שיהא ראוי לאכילה בודאי אין שם דם וחמר בשר הוא, אבל בי דוגי כיון דלא נצלה עדיין כל כך שיהא ראוי לאכילה, חיישינן דילמא עילאה לא בשיל ודם גמור הוא. ותדע לך דמשום חשש דם גמור קאמר רב אשי, דהא אמר דילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל. ואם תאמר אם כן כי יהיב ביה גללי דמילחא נמי ליתסר דהא בלעי מהדדי, הא ליתא, דלח ולח לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן להדדי, וכי רמי ביה מילחא מישאב שאיב לדמא ואי איכא דמא שכין בשיפולי מנא לגמרי ושומנא קאפי לעיל. ומנא נמי לא מיתסר דהא ספיקא הוא, ואפילו איכא דם גמור דרבנן הוא כדאמרן דדם שבישלו הוא, והילכך ספיקו להקל. ורב אשי נמי דאמר מייתי תרי תלת גללי דמילחא משיעלה תמרתו קאמר, אבל לשוויי בי דוגי מקמי דתכלי אדמימות לא, משום דאכתי איכא ודאי דם, ואפילו הכי לכתחילה לא עד דאיכא תרי גללי דמילחא, דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן, והילכך מספיקא בדרבנן לא אסרינן למנא, ובגללי דמילחא משיעלה תמרתו שרינן לכתחילה לאנוחיה בי דוגי. כך נראה לי. וכתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דדווקא תרי תלת גללי דמילחא אבל טפי לא, שרוב המלח שוברת כח הדם ומתערב עם השומן. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל הילכך אנן דלא בקיאינן בשיעור מלח ליתן בכלי, אם כן אסור ליתן כלי לקבל השמנינות אלא אם כן מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשימין בקדרה. ולפי מה שכתבתי דספיקא דרבנן היא בדיעבד מותר. ולעניין כבדא בבי דוגי אסור בכל עניין, דגרסינן התם (קי"א, א') כבדא תותי בשרא שרי, ואי איכא בי דוגי אסיר. ואקשינן ומאי שנא מבשרא, ופרקינן דמא דבשרא שכין, דכבדא קאפי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, ואסיקנא רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. ואמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר, פי' לקבל מיחל הנוטף ממנו, עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו, ואסיקנא דליכא למיקם אהאי שיעורא וליכא תקנתא אלא דמיתינן תלת גללי דמלחא ושדי ליה בי דוגי, דדמא סריך בהדי מלחא, בתר הכי שפו ליה. וכתב המחבר דשמואל דאסר בככר שחתך עליה בשר משום ספק דם גמור הוא, ובי דוגי נמי לדם גמור הוא דחיישינן, וסגי בתלת גללי מלחא, דמלחא משאב שאיב ליה לדמא. ע"כ. ודבריו בזה כלן בשגגה, דודאי שמואל בההיא דככר שחתך עליה בשר לאחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי הוא, ודבר הניכר הוא לכל אדם ואין לך אדם טועה בזה, ואין לך אדם חותך בשר על ככר ולא על גבי כלי קודם שיעור זה, ואם כן לאחר שיעור זה אי אפשר לו לחוש לדם מן הדין, שכבר הגיע לכלל בשול וכל מה שיוצא ממנו מותר מן הדין. ואם תאמר קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי, רבא היכי אכיל והלא פליטת אודם קודם לכן ודאי דם גמור הוא. וכן ההיא דבי דוגי אי אפשר דאתיא קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי, שהרי אמרו עליו שכלה כל מראה אדמומית שבו, ואע"פ שאמרו עליו דילמא תתאי בשיל עילאה לא בשיל, ודאי לא אפשר דלא בשיל כלל, כיון דתתאה מטא דבשיל לגמרי דכלה כל מראה אדמומית שבו, אלא לא בשיל שפיר קאמר, דלא בשיל כתתאה שרואה פני האור. ותו דאי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי הוא מראה אודם שבו, דם גמור הוא, ומי שרינן דם גמור לערב ולבלבל בהדי שומנא משום טעמא דמלחא דשאיב, מי בקיאינן דשאיב כוליה. ותו דלא אשכחן בשום דוכתא דשאיב מילחא דם המעורב בתוך משקה לח, ולא אמרו דמייתינן תרי תלת גללי מלחא אלא משום דדמא שכין וסריך בהדי מלחא, ואלו איכא למיחש לדם גמור, מי סמכינן בהכי למשרי ולבלול לכתחלה על דעת שנסמוך לומר שכל הדם יסתרך במלח ושפינן ליה בתר הכי ולא חיישינן למידי. אלא דברים אלו אינן ודברים בטלין הם. ועיקרן של דברים כדברי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל, והסכים עליהן מורי הרב רבנו משה ז"ל, דההיא דככר שחתך עליה בשר והא דבי דוגי בתרויהו מן הדין מותר, ותרויהו לאחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי, והוא מן הדין מבושל, ולא אמרו בככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה אלא מפני מראית העין, ולהכי אכיל ליה רבא וקרי ליה חמר בשר, דכיון שנבלע בככר אין בו מראית העין. ותו אמרינן משמא דשמואל דאין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, ומשום מראית העין, דודאי כבר הגיע למאכל בן דרוסאי ויותר מזה, דאין מניחין כלי תחת הבשר קודם לכן, ורב אסי אמר דליכא למיקם אהא מילתא ואהאי שיעורא, דזמנין דדמי לן דכלה מראה אדמימות שבו, ובו מיחל אדום ועדיין יוצא ממנו מראה אדום, וליכא תקנתא אלא בהני תלת גללי דמלחא דסריך דם ביה ותו לא חיישינן למראית העין, ושמואל הוה סבירא ליה דאיכא למיקם עלה דמילתא. ואלו דברים ברורים. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאוכלו כו'. אמר הכותב באמת נודע שלא הבין דברי המחבר, או שגנב מדעת מחציתן, וגם דברי הרמב"ן ז"ל לא ידע כמו שאראך בעיניך. ותחלה אומר כי הנאתו גנבת דעתו, כתב על המחבר כאילו הוא מעמיד הנהו דככר ובי דוגי בקודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, וכבר ראה המחבר שהעמידה בשנצלה ביותר מכאן, זה לשון החבור ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, פי' בשר שצלאו בלא מליחה וכשהגיע לכלל צליה כמו שדרכו של אדם לאוכלו. ע"כ. ועתה אחזור לעקר הדבר ואומר באמת המחבר כך כתב וכן נראה לו באמת, כי שמואל בככר שחתך עליה אסור מחשש דם גמור, ואעפ"י שניצלה עד כדי מאכל בן דרוסאי או אפילו יתר מכאן, דחושש שהוא כיון דאסמיק וסמיכתא ואברי סומקא לאבראי יש לחוש שמא דם גמור הוא, ודסימנין מוכיחין עליו, ואע"ג דפני הבשר ניצלו עדיין יש בתוכו דם שלא ניצלה ואגב דוחקא דסכינא נפיק, וכדאמרינן בגמרא, דאקשינן עלה דשמואל מאידך, דאמר איהו אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה מראה אדמימות שבו, דאלמא בשכלה מניחין, ואמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, ופרקינן התם אגב חורפא דסכינא פליט. והביא המחבר ראיה לדבריו דשמואל משום חשש דם אסר, מדאמרינן רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, דאלמא לשמואל דאסר לאו חמר בשר הוא אלא דם, ורבא ורב אסי סבירא להו דכיון שניצלה עד כדי שדרכן של בני אדם לאכלו תו ליכא דם אלא ציר אדום כציר היוצא לאחר שעור מליחה שהוא אדום ואין חוששין לו משום דם, והלכך אפילו אגב חורפא דסכינא לא נפיק, דליכא כלל. וחילופי בבי דוגי, דההיא ודאי בדלא בשיל, ובהא שמואל לקולא ורב אסי לחומרא, דשמואל סבר דאע"ג שלא ניצלה בשר עדיין מ"מ כל דם שנוטף מעצמו משתעלה תמרתו אינו דם שהדם אינו מעלה תמרה, שכל שניצלה מקצתו אנו תולין שניצלה כל הנוטף ממנו, ורב אסי מודה ודאי בזה דכל שמעלה תמרה אין חוששין לו משום דם, אלא שחושש שמא התחתון הוא שקדם ונצלה והוא שמעלה תמרתה אבל העליון שמא לא ניצלה ונוטף לתוך הכלי, ואילו היה נוטף על האש לא היה מעלה תמרת, ולפיכך חושש לו רב אסי אפילו משום דם גמור. והביא המחבר ראיה לזה מדקאמר רב אשי דלמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל, וכיון דקאמר דלא בשיל, דם הוא. וכשראה התופס הזה ראיה זו נסתבך בה ולא יכול לינצל ממנה אלא בדברי נערות, ואמר דלא אמר לא בשיל כלל אלא לא בשיל שפיר כתתאה קאמר, ובאמת זה חסרון דעת, שאין אנו מקפידים בבישולו אלא מחמת איסורו, ואם נתבשל גם העליון עד שיצא מתורת דם מה לי אם לא נתבשל לגמרי כתחתון, דמ"מ כבר יצא מידי דם וציר בעלמא הוא ומותר, ותמ' [בדבר] שאינו דם מה בין נתבשל לגמרי ללא נתבשל לגמרי. אין אלו אלא דברי תינוקות. ומה שתמה על דברי המחבר במ"ש דרב אשי חושש להא דבי דוגי משום דם, ותמה ואמר אם כן גללי דמלחא מה מועילין, ודם שנתערב בשומן מי אמרינן דמלחא שאיב ליה, ומי סמכינן אהא; באמת בקושיתו זו ניכר שלא הבין דברי המחבר כלל, שהמחבר כך כתב ז"ל ותדע לך דרב אשי משום חשש דם גמור קאמר, דהא אמר דלמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל. וא"ת א"כ כי יהיב ביה גללי דמלחא נמי ליתסר דהא בלעי מהדדי, הא ליתא, דלח בלח לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן בהדדי, וכי רמי ביה מלחא משאב שאיב לדמא ואי איכא דמא שכין בשיפולי מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל. ורב אשי נמי דאמר מייתי תרי תלת גללי דמלחא, משיעלה תמרתו קאמר, אבל לשוויי בי דוגי מקמי דתכלה אדמימות לא, משום דאכתי איכא ודאי דם, ואפילו הכי לכתחילה לא (אדאיכא) [עד דאיכא] תרי תלת גללי דמלחא, דכל היכא דאיכא לתקוני מתקנינן ולמיפק מידי ספק מפקינן, הלכך מספק בדרבנן לא אסרינן למנא, ובגללי דמלחא משיעלה תמרתו שרינן לכתחילה לאנוחי בי דוגי. ע"כ לשון החיבור. ואחרי זאת מה הקושיא שהוא מקשה, וכבר נשמר המחבר מכל זה. ועוד מצאתי להרמב"ם ז"ל שהעמיד הא דרב אשי בלאחר שעלתה תמרתו, וזכה המחבר לומר כדבריו. עוד בדקתי אחר דברי רמב"ן ז"ל מצאתי שפירש בכל כדברי המחבר. ומפני שהעיד עליו מה שאינו אלא בהפכו אני צריך לכתוב דבריו בארוכה ובלשונו, וז"ל ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה, יש להקשות לשמואל אם נתן הצלי עליה וחתכו אף הצלי אסור או בעי קליפה משום שחוזר ונבלע ממנו, ואפשר דאגב דוחקא הוא דפליט ולא בלע. ומיהו אנן כרבא קיימא לן דקרי ליה חמר בשר. ע"כ. מזה אתה רואה שהרב ז"ל משום חשש דם גמור קאמר, ומשום דוחקא דסכינא, ורבא דפליג עליה משום דסבירא ליה דלאו דם גמור הוא אלא חמר בשר, וכדברי המחבר. עוד כתב הרב ז"ל בבי דוגי ממש כדברי המחבר, שכך כתב ז"ל קשיא לר"א ב"ד ז"ל והא קיימא (ליה) [לן] כרב אשי דאמר לית ליה תקנתא אלא משדא בה תרי גללי דמלחא, דאלמא מחמרינן בחמר בשר טפי משמואל שמתיר משכלה מראה אדמומית שבו. ולאו קושיא היא כלל, שהרי מפורש בגמרא דטעמיה דרב אשי משום דחייש דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא אבל אי לאו הכי משתעלה תמרתו שרי כשמואל, ודרבא דשרי לאחר שהוא צלי כל צרכו ואוכלין אותו הוא דשרי, דלית ליה דשמואל דאמר משום דוחקא דסכינא פליט, דההיא פליטה נמי חמר בשר הוא, שכיון שניצלה כל צרכו והרי ראוי לאכילה וכבר כלה אדמימות שלו לגמרי, כל דם שבתוכו יצא לו ע"י האור. ועוד קשה היכי סגי ליה בתרי גללי דמלחא דהא דמא ושומנא חמין ובלעי מהדדי. וזו אינה קושיא, דכיון שאמרו דדמא שכין ושומנא קפי אין לחוש לבליעתן שאין לח בולע לח. ע"כ לשון הרב ז"ל. הנה שכתב לגמרי כדברי המחבר עד שנראין דבריהם אחדים לגמרי. והוא שאמר על דברי המחבר שהם דברים בטלים, העיד על הרב מה שאינו, ונוהג כן תמיד ואינו נזהר בעדותו. ועוד ניכר מזה שאינו בקי בדברי הרב ז"ל כלל. ועוד אושיב על מה שתמה היאך אפשר דגללי דמלחא שואבין כל הדם, וזו קושיא גדולה בעיניו. ואני אומר אפילו לפי דבריו מה זו תמיהא, ומה בין זה למליחת הבשר שאנו סומכין עליה לשאוב כל הדם ולהתיר הבשר בקדרה. ועוד כיון שאמרו שאיב דמא ושכין, כמו ששואב מקצת למה לא ישאב הכל. ועתה אחזור למה שאמר דעיקרן של דברים כמו שאמר הראב"ד ז"ל שלא אסר שמואל אלא משום מראית העין. ואומר אני כי מן הידוע שהרב אמת ותורתו אמת, אבל המחבר הראה פנים לדבריו ויש לו קושיות על דברי הרב ז"ל, ואלו חכם הוא היה לו לתרץ מה שהקשה המחבר ואחר יעמיד דברי הרב ז"ל, ולא שיהא מגבב קש וגבבא להשיב דבר שפתים על המחבר תשובה. ואיני רואה לייגע את עצמי לכתוב עוד כאן מה שיש למחבר מן התשובות על דברי הרב, הרוצה לדרוש אותם מעל ספר החבור וידע מה שהכריח את המחבר לומר מ"ש.
<h2>דף קיב:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. היכי דמי, אי בכלי מנוקב אפילו דגים ועופות נמי שפיר דמי, אי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי אסורין. לעולם בכלי מנוקב, ודגים רפו קרמייהו ופלטי, ועופות קמיטי קרמייהו, ובתר דניחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו. פרש"י ז"ל שהדגים לבדן אסורין משום דרפו קרמייהו ובולעין. ויש מרבני הצרפתים ז"ל שאמרו שאפילו העופות אסורין, משום דבלעי דגים, ובתר דפלטי עופות פלטי דגים דם שבלעו, ובלעי עופות. ונראה לי שהלשון מסייען, מדקאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, דמשמע כולן אסורין, דאי לא, לימא דגים שמלחן עם העופות אסורין, אי נמי דגים ועופות שמלחן זה עם זה הדגים אסורין. ועוד דאם איתא שלא אמרו אסורין אלא על הדגים, אם כן כששאלו היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי, לא הוה ליה למימר אלא אי הכי אפילו עופות נמי, כלומר למה דגים לבדן אסורין, אפילו העופות נמי. ומיהו דברי רש"י ז"ל נראין עיקר, דהא משמע דבכדי שיעור מליחת העופות קאמר, דהא סתמא דמילתא לא משהי איניש בשר במלח עד שלא יפלוט אפילו ציר, ואם כן אף כשתימצא לומר דדם שבלעו דגים חוזרין ופולטין, מכל מקום אין העופות בולעין כל זמן שפולטין ציר, וכמו שכתבנו למעלה, אלא על כרחינו על הדגים לבדן הדברים אמורין. ומה שאמרו אי הכי אפילו עופות ועופות נמי, הוא הדין דהוה מצי למימר אי הכי אפילו עופות נמי, אלא משום דלא נתפרשו דברי שמואל שעל הדגים לבד קאמר, קא מקשה ליה מעופות ועופות, שהכל בכלל קושיא זו. וזה נראה לי עיקר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורין. ופרישנא בכלי מנוקב, ודגים רפו קרמיהו ופלטי, ועופות קמיטי קרמיהו, ובתר דניחי דגים, כלומר מלפלוט אפילו ציר, פלטי עופות, כלומר דם, והדר בלעי דגים מיניהו. ופרש"י ז"ל דדגים לבדן אסורין, משום דרפו קרמיהו ובלעי. ויש מן המפרשים שאמרו דעופות נמי אסירי, דבתר דפלטי עופות פלטי דגים דם שבלעו, ובלעי עופות. והכריע החכם כדברי רבנו שלמה ז"ל, דסתמא דמלתא לא משהי איניש עופות במלח עד דפלטי ציר. ע"כ. ולדידי לא שמיעא לי כלל, דמאן דאמר עופות אסורין, הכי קאמר דכיון דאיתסרו להו דגים חתיכה עצמה נעשית נבלה, ורטבן נאסר, ופלטי להו ובלעי עופות אפילו בעוד שפולטין, דפליטה של דגים אינה נקייה מדם אלא פתוכה בדם ורוטב בכדי שאין רשומו של דם ניכר, ובהא ודאי נבלע הוא הכל כאחת, זה כלו חשוב איסור גמור. ואעפ"י כן דברי רבנו שלמה עיקר, ולאו מטעמיה, אלא דבליעתן של דגים מדם העופות לאחר שנתיבשו הדגים, מסתמא אין בהם כדי לחזור ולפלוט. וזה נכון. ומיהו הא דאמרינן דדגים אסורין, למימרא דבעו להו קליפה, כיון דמחמת מליחה הוא דמתסרי. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין וכו'. אמר הכותב מסכים הייתי שלא לייגע את עצמי להשיב על זה, לפי שהיגיעה יתירה על השבח, ולקיים בנפשי דכל הדברים אשר ידברום אל תתן לבך, שאינן אלא דברי נערות, אלא כדי שלא יחשוב מי שיראנו מדלג על זה, כמודה, אמרתי אחר שנכנסתי אי אפשר שלא אשיב. ועתה ראו כמה מלא את המגילה בהבלים ובמה שאין לו שום קיום. חדא, שאם מי שפירש שאף העופות אסורין סובר דאמרינן אפילו בשאר האיסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה, ורוטבן של דגים אסור, למה לי משום דפלטי דגים דם שבלעו והדר בלעי (דגים) [עופות] אותו דם, תיפוק לי משום רוטבן של דגים שבלעו עופות ואפילו בעודן פולטין. ועוד אותו דם שאין רשומו ניכר ברוטב, היאך יאסור את העופות, והלא מועט שבמועט הוא, שאתה אומר שאין רשומו ניכר. ועוד שאין הדם נבלע מעצמו בעוד שהעופות [פולטין], וכיון שכן אף כשנתערב הדם עם הרוטב אינו נבלע, שאין הרוטב ערב לו שיכניסנו בשיתופו ולא שיכנס עמו דרך גנבה. ותדע לך דלעולם אין הדם נכנס בעוד שהבשר פולט ואפילו ע"י תערובת רוטב, (שא"כ) [שאל"כ] שפיר קאמר רב ששת שאין מולחין חתיכה על גבי חתיכה, שהמלח מפליט את הדם וכן נמי רוטבו של בשר, ובשיתוף הרוטב, שאין פליטת דם וציר מעכבה מלבלוע רוטב, יכנס גם הדם. ואף אנו נאמר דאפילו חתיכה אחת אסורה, דפליט האי גיסא ובלע האי גיסא. ועוד שאם אתה אומר כן, אין לך בשר מותר במליחה לעולם, שהמלח ודאי נכנס בכל חלקי הבשר, ויש דם במלח, ואם כן יכנס הדם עם המלח ויאסור, וע"כ אומר ר"י בעל התוספות שאין דבר מוליך מה שנתערב בו אלא כמה שהיה אותו הדבר המעורב יכול לילך מעצמו, וזה הוא איסור קליפה, שאם אין אתה אומר כן, אין לך איסור קליפה לבד לעולם, שקליפה זו ראשונה אסורה והיא תאסור את האחרת שבצדה, והשניה את השלישית, וכן לעולם, וכ"ש אם היתה הקליפה הראשונה שמנה שיש בה כח לפעפע. ואלו הדברים מוכרחים הן. וא"כ איך יכנס אותו דם, אעפ"י שאין רשומו ניכר, עם הרוטב, כיון שאין כח בדם מצד עצמו להכנס בעוד שהעופות פולטין. ועוד שאפילו בבשר בחלב החמור שנעשה הכל כנבלה, והרי הוא כגוף אחד אסור לגמרי, והרי הוא כחלב אסור לאסור את החלב כמין במינו, וכבשר נבלה לאסור את הבשר כמין במינו, ואפילו הכי אינו אוסר את הבשר שהוא מינו בנגיעה בצלי אלא בשרוטב מכסה אותה, וכדמוכח בהדיא בשמעתא (ק"ח, ב') דנראין דברי ר' יהודה בשלא ניער בשלא כסה ודברי חכמים בשניער וכסה, דכל שאין שם רוטב לערב ולהוליך אנו רואין את הבשר כאילו אינו פולט אלא ציר ורוטב של התר בלבד, וכל שכן בשאר האיסורין. עוד חזר ומצאו דברי רש"י ז"ל חן בעיניו ולא מטעמו, שכן כתב אף על פי כן דברי ר' שלמה ז"ל עיקר, ולאו מטעמיה, אלא דבליעתן של דגים מדם העופות לאחר שנתיבשו הדגים, מסתמא אין [בהם] כדי לחזור ולפלוט. וזה נכון. ע"כ. קרא נכון לאין נכון לו מכמה טעמים, דמ"מ לפי מה שכתב היה לו לאסור אפילו העופות מפני רוטבן של דגים שנעשו חתיכת נבלה. ועוד אי זה טעם יש במה שאמר שנתיבשו ואין בהם כח לפלוט, וכי הדגים המלוחין הרבה הם יבשים כ"כ שאין בהם כדי לפלוט ושלא יאסרו תערובתן. עוד כתב הא דאמרינן דגים אסורין למימרא דבעי קליפה, כיון דמחמת מליחה הוא דמיתסרי. ע"כ. וזה ודאי שבוש, וכל מקום שאמרו אסור סתם, לגמרי קאמרי. ובשום מקום לא אמרו איסור במה שאינו צריך אלא קליפה, ואדרבה אומרים בו מותר, וכמו שאמרו בכיצד צולין (פסחים ע"ו, א') חם לתוך צונן ושמואל אמר מותר, ואע"ג דבעי קליפה, וכדאמרינן (בגמ' שם) אדמקרר ליה מבלע בלע, ואהדרו שצריך קליפה. ובהנהו אטמאתא דבי ריש גלותא דאמלחן בגידא נשיא (צ"ז, ב'), אמרינן רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי, ולא שרי לגמרי קאמר, אלא שרי בקליפה. (אלא) [אלמא] לעולם במקום שצריך קליפה לחוד אומרין מותר או קולף, אבל איסור סתם לעולם לא. ובדג טהור שמלחו עם דג טמא (קי"ג, א'), שאמר שאם היה הטהור תפל וטמא מליח אסור, לגמרי קאמר. וכן רב מרי דאימלחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ואסרה ליה רבא, לגמרי אסרה, מדלא קאמר צריך קליפה. וכן כתב בפי' הרמב"ן ז"ל. ולא שהיה צריך לפרש, אלא מפני שהוקשה לו למה אסורין לגמרי, דמאי שנא מחם לתוך צונן דסגי ליה בקליפה. ותירץ משום דטפות מלוחות שנופלות עליו חזר הבשר כלו להיות חם. ואלו דברים ברורים הם.
<h2>דף קיג.</h2>
ולעניין בשר שלא נמלח כלל שנתן עם בשר שנמלח קודם גמר פליטת דמו, כתוב בספר התרומות שאם ימלח אותו מותר, דאע"ג שבלע דם פליטת הבשר המליח, כשיפלוט דם עצמו יפלוט גם כן דם שבלע מעלמא, שאם אין אתה אומר כן, היאך מולחין בשר על גבי בשר, שמא התחתון אינו פולט מה שבולע מן העליון. ונראה לי שאין הנדון דומה לראייתו, דהתם משום דלא בלע כלל הוא, וכדאמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע. ומכל מקום הדבר מוכרע מעצמו לפי שקול הדעת, דכלל אמרו (פסחים ע"ד, א') כבולעו כך פולטו, וכיון שנבלע על ידי מלח, המלח שהבליעו יפליטנו. וכן דעת ה"ר זרחיה הלוי ז"ל אפילו בדם שנבלע מחמת חום בית השחיטה ודוחקא דסכינא, וכמו שכתב הוא ז"ל גבי שוחט בסכין טריפה. וכן ראיתי משמו של מורי הרב ז"ל אפילו בשר שנמלח והודח, ואחר כך נמלח עמו בשר, דמולחו פעם שנית ושפיר דמי, דכמו שפולט דמו על ידי מליחה, כך יפלוט דם שבלע מעלמא מחמת חום המלח. ולפי דבריהם, מה שאמרו דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורין, לא אסורין לעולם קאמרי, אלא אסורין בלא חזרת מליחה קאמרי, אבל אם חזר ומלחן מותרין. ואינו מחוור בעיני, שאם כן לעולם מותר, שהרי עדיין הדגים מלוחין, שהרי לא הודחו ועוד המלח עליהן, ומה לי אותו מלח ומה לי מלח אחר. ואיפשר דדגים שאנו, דכיון דרפו טובא בולעין הן הרבה, והדם הבא להן מעלמא נסרך בהם ביותר, ואין כח במלח להוציאו. ועדיין אין העניין מתחויר בבשר שיצא מידי דמו והודח, שכל שהוא בולע ואינו פולט דמו, [גם] דם הבא לו ממקום אחר אינו פולט. אבל מה שכתב בעל התרומות בודאי נראה אמת, שכל שלא פלט דם עצמו, אע"פ שבלע דם מעלמא על ידי מלח, כשימלחנו ויפלוט דם עצמו יפלוט עמו דם הבא מחוצה לו על ידי חום המלח, או על ידי חום בית השחיטה כדברי בעל המאור ז"ל. ומכל מקום לדברי כולם נראה פשוט במולח בכלי שאינו מנוקב דאסור, כמו שאנו עתידין לכתוב, דשוב אין לו הכשר על ידי מליחה ולא אפילו על ידי צליית אש לכל מה שעומד בתוך הדם והציר שבכלי, דהא אמר שמואל (צ"ז, ב') כבוש הרי הוא כמבושל, וכל שהוא מולח בכלי שאינו מנוקב הרי הבשר נכבש בתוך הדם, וכל שנתבשל בו הדם אסור לעולם. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתב דבשר שלא נמלח כלל שנתנוהו עם בשר שנמלח קודם פליטת דמו, דאע"פ שבולע מן הדם, אם חזרו ומלחוהו מותר, שהמלח מפליט. ע"כ. ואין דבריו נכונים, דבלאו הכי לא מיתסר האי בשר, שהבשר שנמלח ופולט דם, אין פליטתו רותח, שהרי אין דינו כרותח עד שנשתהא הרבה שבא לכלל מליח כרותח, ולאחר שבא לכלל שיעור זה שוב אינו פולט דם, וזה שלא נמלח כן, צונן הוא, וכיון דכן הוה ליה צונן, ובהדחה סגי להו. ועוד אם תמצא לומר שיאסר האחר, לא סגי ליה במליחה, שהמליחה באה להכשיר הבשר מדם שבגופה, להפליט מה שהיה פולט בפושרין עד שלא יבא לכלל רותח, אבל אין לנו שיפליט כל מה שהוא בלוע ע"י אחר. ואין ראוי לסמוך בזה. וכן דעת מורי רבנו ז"ל. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב דבשר שלא נמלח כלל שנתנוהו עם בשר קודם פליטת דמו וכו'. אמר הכותב כמה פעמים שנה בחטא זה, וזה שבוש גמור מכמה צדדין, שרובן של חכמי ישראל הסכימו שכל שנמלח כשיעור מליחה לקדרה הוי רותח. והראיה מדרב ששת דמלח גרמא גרמא, ואעפ"י כן שאין הטענה כן ואין ההלכה כן, לא מן הטענה הזו, אלא משום דקיימא לן דכל דטריד למפלט לא בלע, הא לאו הכי ודאי אסור לכולי עלמא. והיינו כשיעור מליחה. וכן מקדרה שמלח בה בשר. וכן מעובדא דרב מרי בר רחל (קי"ב, ב') דאימלחה ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ואסרה רבא, וסתם מליחה (בקדרה) [לקדרה] היא. וכן דגים טהורין דמלחן עם דגים טמאין. וכן (צ"ז, ב') אטמאתא דריש גלותא דאימלחן בגידא נשיא. וכאלה אין מספר. וכיון שכן כל העליון שמלח ופולט, והתחתון תפל שאינו טרוד לפלוט, או שנמלח הראשון קודם השני, וגומר הראשון לפלוט דמו וצירו ושוב אינו טרוד לפלוט, עד שלא גמר השני פליטת דמו, הראשון שבולע מן השני נאסר, מפני שאינו טרוד לפלוט. וכן כתב הרמב"ן ז"ל גבי עופות שמלחן זה עם זה דאמרו שאסורין, זה לשונו ואיכא למידק משמעתין, שאם מלח בשר ונפלט ממנה דמו, שאסור למלוח באותו כלי עצמו בשר אחר, משום דהא נייח קמא ופליט (בהדא) [בתרא] והדר בלע קמא מיניה. ומיהו כל זמן שהוא פולט ציר ומיחל, אף על פי ששהה כדי מליחה ויצא ממנו דמו, איכא למימר איידי דטריד לא בלע, אי נמי פליט והדר פליט, אבל מכיון שנינוח הראשון לגמרי מלפלוט, אם המוליח השני עמו אסור. עכ"ל. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן, למה אנו צריכין לכלי מנוקב, שאפילו מלח בכלי שאינו מנוקב ונכבש בתוך הדם אינו נאסר, דצונן וצונן הוא, ובהדחה של אחר מליחה סגי ליה. ולא עוד אלא אפילו קודם שיעור מליחה, הטיפות מיהא שנפלטות מחמת המלח חמות הן מיד, ואוסרות כחמין על גבי צונן מיהא, ואפשר יותר, לפי שהטיפות כשהן מתמידות לינטף על התפל שתחתיו, מחממות אותו ואוסרות לגמרי. ותדע לך מבשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה דרב מרי בר רחל, ואסרה רבא, ומדקאמר ואסרה, ש"מ דלגמרי אסרה, ולא בשיעור קליפה לבד. וכן דגים טהורין שמלחן עם דגים טמאין, דקתני אסורין. וכתב הרמב"ן ז"ל טעמא דמלתא, דאע"ג דהוי כחם בתוך צונן דבקליפה שרי, והכא קתני אסורין דמשמע לגמרי, יש לומר מתוך שהוא פולט לתוכו כל שעה ושעה טפות מלוחות שהן כחמות, אוסרין אותו לגמרי, שלא אמרו קולף אלא כעין חתיכה רותחת לתוך חלב צונן שהוא מתגבר עליו ומצננו, אבל הכא כולו חיים מרוב טפות מלוחות שהן חמות בעצמן. כן נראה לי וכן עיקר. ע"כ לשון הרב ז"ל. עוד כתוב שם אם תמצא לומר שיאסור האחר, לא סגיא ליה במליחה, שהמליחה באה להכשיר הבשר מדם שבגופה, להפליט מה שהיה פולט בפושרין עד שלא יבא לכלל רותח, אבל אין לנו שיפלוט כל מה שהוא בולע על ידי אחר. ואין לנו לסמוך בזה. וכן דעת מורי הרמב"ן ז"ל. עכ"ל. ואעפ"י שכתב שאין כן דעת הרב ז"ל, לא מכל מה שאמר כאן הוא אומר כן, שהוא כתב כאן בכלל דבריו שאין המליחה באה להכשיר אלא מה שהיה פולט בפושרין עד שלא יבא לכלל רותח. וזה טעות גמור, וכמו שכתבתי למעלה, ואף הרמב"ן ז"ל שהוא מסתייע עמו, בזה סבור כמו שכתבתי למעלה בפי' ושכתבתי לשונו. ואינו אומר כן כאן אלא שאין המלח מפליט דם נכרי שבלע. ויש מגדולי ישראל רבים שהסכימו בזה, שראוי לסמוך עליהם, כמו ההר"ר יונה והרב בעל התרומות והרב בעל המאור זצ"ל. וגדולה ממנה עוד אמרו שהם התירו אפילו בבשר שבלע דם מעלמא אפילו לאחר שפלט כל דמו, משום דכבולעו כך פולטו. ובזה אני חוכך להחמיר. ובזה הוא שנחלק הרמב"ן ז"ל, אבל כשלא פלט מתיר, דכל אימת דפליט [פליט] דם שבלע, וכמו שכתבתי למעלה משמו והעתקתי מלשונו. והתימה ממנו שהוא הולך כנגד הרב ז"ל ברוב המקומות, ולעתים בא להסתייע ממנו, אעפ"י שאין לו בהם כדי סיוע. ובאמת נראה שאינו יודע מדברי הרב אלא מעט.
כיצד הוא מולח. גרסינן בפרק כל הבשר (קי"ג, א') אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ואיתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח. ולא פליגי, הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא. רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפץ לה. יש מפרשים דווקא במלחא גללניתא אבל בדקה לא, לפי שניתכת ונבלעת בבשר ואינה מפלטת את הדם. וה"ר אברהם בר' דוד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין ואפילו בדקה שבדקה, דאי לא תימא הכי עד דאתא רב דימי לא ידעינן היכי מלחינן, אלא עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ, והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב, כדי שלא יפול המלח במים, וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום, והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלע בהן הדם שבתוך המלח, ומשום חשש זה היו מדיחין בכלי מנוקב מפני שהמים הולכין להם ואין משהין שם כלל, כדי שלא יחזור הבשר ויבלע מהן, עד שבא רב דימי ולמד למלוח במלחא גללניתא ולנפץ אותה קודם הדחה, כדי שיוכל להדיח בכלי שאינו מנוקב, לפי שאחר שנפץ המלח והדם שעליו לא נשאר על הבשר אלא טיחת הדם שהוא משהו, ואין בו כדי לאסור ולהיבלע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל כי יש עוד להקל במלחא גללניתא, שהבשר דיי לו בהדחה מועטת, מה שאין כן בדקה שנדבקת היא הרבה בבשר וצריכה מריקה ושטיפה וכיבוס גדול להעבירה מעל פניו, מה שאין כן בגללניתא. ואינו עכוב להכשיר את הבשר בכך, שאיפשר להכשירו בשאר העניינין. עד כאן דברי הרב ז"ל. ואי איפשר לומר דמנפץ לה בלא הדחה כלל, דעל כרחין יש טיחת דם על פני הבשר ואינו נכשר אלא בהדחה כדי להדיח אותה טיחת דם שעל פני הבשר. והיינו דתניין במתניתא מדיח ומולח ומדיח, ולא שנא גללניתא ולא שנא דקה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. גרסינן בפ' כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח. פי' מדיח מפני דם שנתיבש על פניו קודם מליחה, ויש לחוש שמא ישתהא הבשר הרבה במלחו עד שיתיבש וינוח מלפלוט הדם והציר, ויהא ניתך הדם ויבלע הבשר. ומדיח אחר מליחה משום לחלוחית דם שעל פני הבשר בעוד שהוא פולט. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. וכתב עוד גרסינן בפ' כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו וכו'. אמר הכותב ופי' (מכדי שיפלוט דם) משובש הוא זה, שאם הדחה ראשונה אינה אלא מחמת שמא ישתהה הבשר במלחו יותר [מכדי שיפלוט דם] וציר, זו חששה רחוקה היא, האי גברא בעי לה לשעתא ואתה מזקיקו להדיחה גזירה שמא ישתהה זמן מרובה כיום תמים, שהבשר פולט דם וציר בי"ב שעות, וגזרה זו לא שמענוה בשום מקום. ועוד דאמרינן רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא, ואם כדברי זה שאין הטעם בהדחה ראשונה אלא מחמת שמא ישהה יותר מכדי פליטת דם וציר, לימא אפילו לא חלליה בי טבחא הא דבעי ליה לארחא דאינו חושש לסלקו ממלחו לעגל, הא דבעי ליה ליומיה לקדרתו. ועוד דאי משום הא מאי הועילו באותה ראשונה, והא איכא לחלוחית דם שעל פני הבשר שהוא פולט מחמת מלחו, דמחמתיה צריך הדחה אחרונה אפילו לפי דבריו, ואם ישתהה מלהדיח אחר מליחה יותר מכדי פליטת דם וציר יחזור ויבלע בבשר, דמאי שנא שפלט מאי שנא שהיה על פניו מעיקרא. וא"ת שאותו דם שפלט אין אנו חוששין לו, לפי שהוא דם שנמלח ואינו אסור דבר תורה, הוא הדין לאותו שעל פניו בשעת מליחתו, שהרי כשמולח הבשר גם הדם שעל פניו נמלח. אלא פי' משובש הוא שפי'. והפי' הנכון (במליחה) [בהדחה] ראשונה כדי שיתלחלח הבשר וידבק בו המלח, וגם הבשר יהא נוח יותר לפלוט את דמו. והעין יעיד על זה. וכן פי' בתוס'. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפץ לה. וכתב המחבר דודאי רב דימי לאו למימרא דאפשר ליה בנפוץ בלא הדחה אחרונה, אלא דאפשר ליה בהדחה בכלי שאינו מנוקב, מה שאין כן במלח דקה שאי אפשר לה בניפוץ, אם באת להדיח בכלי שאינו מנוקב הרי המים שנפל בהם המלח נבלעים בבשר. או אפשר דאהני לן מלחא גללניתא בניפוץ, דאהני ליה הדחה מועטת. ע"כ. וזה וזה אינו נכון. מה שכתב דבמלח דקה חוששין אם בא להדיח בכלי שאינו מנוקב שמא יהו המים נבלעין, אינו נכון, שהבשר אחר מליחתו לקדרה אין דינו עדיין כרותח. ואם מפני המים שנמלחו קצת, גם זה אינו נכון, שלא נאמר מליח כרותח אלא בבשר שיש בו ממש ומתחמם, אבל במשקין אפילו הם מלוחין דינם כצונן, אלא אם כן הם מי מלח עזין. וגם בזה אין הדין ברור. ועוד דהא רב דימי בלא הדחה כלל משמע, דמעיקרא אמרינן מדיח ומולח ומדיח, ועלה אמרינן רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפץ לה, כלומר בלא הדחה כלל אלא בניפוץ בעלמא דעלה אתינן. אבל הנכון דרב דימי היה מולח מליחה בכדי שהיא כרותח, וכבר ביררנו שבשיעור זה כלה כל הדם, ואי במלח דקה היה צריך הדחה אחרונה אפילו שיעור זה, מפני שהמלח נסרך עם הבשר ואינו נשור בנפוץ, ויש דם נסרך על פני המלח, אבל מלחא גללניתא מתנפץ המלח יפה כלו ואין שם דם כלל, מפני שאף טיחת הדם שעל הבשר עברה בכדי שיעור זה והודחה בפליטת ציר שבא (לבוד) [לחוץ] אחר כן, ולפיכך מותרת בניפוץ בלבד בלא הדחה אחרונה כלל. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפץ לה. וכתב המחבר דודאי רב דימי לאו למימרא וכו' וזה וזה אינו נכון וכו'. אמר הכותב מה שכתב המחבר מתרי קראי שמיעא ליה מהרב ר' אברהם ברבי דוד ז"ל שכתב כן באיסור משהו, ומן הרב רבי משה בר נחמן ז"ל שהסכים עם הרב ר' אברהם ז"ל בחידושי חולין. והוא מזקיקני להאריך לכתוב דברי הגדולים בלשונם. וזה לשון הר"ם ז"ל רב דימי מלח במילחא גללניתא, הראב"ד ז"ל פי' שמי שאינו מולח במלחא גללניתא צריך להדיחו בכלי מנוקב יפה יפה, כדי שלא יחזור ויבלע דם הנבלע במלח שהוא שנימוח עכשו במים, ורב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ונפץ לה ואח"כ מדיחה אפילו בכלי שאינו מנוקב, שאין כאן אלא טיחת טפת דם שעל פניו ואינה כדאי לאסור את הבשר, דצונן הוא ופורתא הוא ובטיל לגמרי. עכ"ל הרב ז"ל. והתימה איך מלאו לבו לחלוק על גדולי ישראל שקטנם עבה ממתניו, וחולק בטעמים פגומים שאין בהם ממש, דמה שאמר שלא אמרו מליח הרי הוא כרותח אלא בבשר שיש בו ממש אבל משקין לא, דברים אלו דברי התול הן, וכי המשקין אין בהם ממש, ושמא שכלים נפרדים הם שאינן מקבלים מקרה, וההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא דשרייא רב חיננא (בר פפא) [בריה דרבא] מפשרוניא, ושבחיה רבא משום דקסבר דכי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ה"מ דאינו נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו, כלומר הכותח נאכל היה מחמת מלחו. וכן פי' הרמב"ן ז"ל אותו בר גוזלא לא מליח הוא, אלא הכותח הוא שיש בו מלח, אלא שהוא נאכל מחמת מלחו. ואי נמי היה מליח שהוא נאכל מחמת מלחו. ע"כ. וכן בספר התרומה. אלמא כשנאכל מחמת מלחו הוא שאמרו אינו כרותח, הא בשאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח. אלו דברים פשוטים הם בין לגדולים בין לקטנים בין לתנוקות של בית רבן. עוד פירש הוא דברי רב דימי כלשון הזה הנכון דרב דימי היה מולח כו'. ובאמת אין זה נכון, דשיבוש גמור הוא, חדא דרב דימי לא שמענו מדבריו אלא שהיה מולח במילחא גללניתא ומנפץ, אבל שהיה יותר מכדי שיעור מליחה לא שמענו. ואם כדבריו עיקר הכל הוא שהייה היתרה ואיך חסרוה מכאן, והיה להם לומר מלח במלחא גללניתא ומשהא לה ומנפץ לה. ועוד הטעם שכתב פגום מעיקרו, דודאי המלח או שורף הדם בטבעו או מושכו ואינו שורפו, א"ת שהוא שורף מה לי דקה מה לי גללניתא, ואם אינו שורף אפילו גללניתא פולט, ועד שידיח דמי הבשר הטוחים עליו אינו כשר, ואיך יכשיר רב דימי בלא הדחה כלל. ועוד שהוא בא להכחיש את הראות ואוחז את העינים, אנו רואים את המלח ואת הבשר מלוכלכים בדם, והוא אומר שעבר לגמרי. ועוד שא"כ למה מנפץ אותה, שאם המלח שורף אין כאן דם כלל לא בבשר ולא במלח, ואם אינו שורף הרי יש טיחת דם על הבשר ובמלח. ואולי יאמר בזו שלא היה הניפוץ לצורך ההכשר אלא כדי שלא יקדיח המלח את תבשילו. ואין אלו אלא דברי הבאי. ועוד דבמתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, ואיך יאמר רב דימי שלא (יקדיח) [ידיח]. וכן הסכימו כל חכמי ישראל. ובהלכות גדולות מנפץ ליה ממלחיה ומדיחה שפיר ושרי לבשולי.
באי זה כלי מולחין. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב, אבל לאחר זמן שיעור מליחה אינו פולט אלא ציר, ואע"פ שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום. ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין קשיא לי, דהוה ליה למימר אין מולחין בשר בכלי שאינו מנוקב. ולפיכך נראה דשמואל אפילו לאחר זמן שיעור מליחה קאמר, לפי שיש על גביו טיחת דם שפלט, וגם המלח מלוכלך מדם, והרי הוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו והוה ליה רותח, וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע בבשר הדם שעליו ושעל המלח, לפי שהוא מתכבש בתוך הציר וכבוש הרי הוא כמבושל. ואע"פ שהבשר פולט ציר, אין אומרין בכבוש ומבושל איידי דטריד למיפלט לא בלע. וכתב ה"ר יהודה בר' ברזלי ז"ל ברצלוני שאם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם ואפילו לצלי, משום דהוה ליה כמבושל, ובלוע מחמת בישול אינו יוצא על ידי האש. ומיהו דווקא מה שנמצא ממנו מתכבש בתוך הדם, אבל השאר מותר, ובנטילת מקום, לפי שאין הדם מפעפע. ואפילו היה מה שעומד בתוך הציר שמן, לפי שאין אסור בו אלא הדם, וכל שהוא אין בכחו להכנס ולפעפע, אין השומן מכניסו אלא במה שהדם הולך שם בטבעו, שאם אין אתה אומר כן אין לך דין קליפה בעולם, שהרי קליפה זו אסורה, והיא הולכת ומתפשטת בקליפה הסמוכה, וכן מקליפה לקליפה לעולם. וכן אמרו משמו של רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתוב שם אין מניחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב, כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב, אבל לאחר זמן שיעור מליחה אינו פולט אלא ציר, ואע"פ שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום. ע"כ. וזה אינו, כמו שכתבנו דלעולם פולט דם עד שישתהא שם בכדי שיעור שמגיע לכלל מליח כרותח. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתוב אין מולחין אלא בכלי מנוקב כו'. אמר הכותב כבר כתבנו למעלה שיש בכלל אלה כמה מיני שגיאות וגלינו אותם לעין כל.
וכמה ישהה הבשר בכלי שאינו מנוקב ויאסר, כתב ה"ר יהודה בר' ברזלי ברצלוני ז"ל דאינו אסור אלא אם כן נשתהה שם שיעור מליחתו, הא בפחות מיכן אין הדם והציר הנפלטין מלוחין כל כך שיהו כחמין לכבוש מה שבתוכן. ואין הדברים מחוורין בעיני, אלא כל שהדם והציר יוצאין על ידי המלח, הרי אינן נאכלין מחמת מילחן, אע"פ שהבשר עדיין נאכל מחמת מילחו, וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם שהן מלוחין, חוזר הוא ובולע הדם שפולט. ותדע לך דהא אמר רב נחמן (קי"ב, ב') דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, ואמרינן מאי טעמא, עופות קמיטי קרמייהו ודגים רפו קרמייהו, ובתר דניחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו, אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו. ושמעינן מינה דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתוב שם וכמה ישהא הבשר בכלי שאינו מנוקב ויאסר, כתב הרב ר' יהודה בר' ברזלי ברצלוני ז"ל דאינו אסור אלא אם כן נשתהא שם כשיעור מליחתו, הא בפחות מיכן אין הדם והציר הנפלטים מלוחין כל כך שיהו כחמין לכבוש מה שבתוכן כו'. וראיה זו כשגגה, דההיא פליטה ודאי צונן היא, אבל הדגים הם רותחין, וכשמוצאין פליטה זו הם בולעין. אבל דברי הרב ז"ל עיקר הם. ומיהו הרב ז"ל לטעמיה דסבר דבשיעור מליחה הוי מליח כרותח, אבל לדידן לא חשיב מליח כרותח עד שנשתהא הרבה במלח עד שטועמין בו אחר שנתבשל טעם מלח, כמו שנתבאר למעלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם וכמה ישהה הבשר בכלי שאינו מנוקב ויאסר, כתב הרב ר' יהודה ב"ר ברזילי ז"ל ברצלוני כו'. אמר הכותב הוא חישב ראיה זו לשגגה, ולא הרגיש במה שאמר שהדגים חמין וכשמוצאין פליטה זו הם בולעין, שא"כ הוה ליה כחם לתוך צונן ואינו נאסר אלא כדי קליפה, ואנן אסורין קאמרינן דמשמע כלן. ואולי איהו אזיל לטעמיה שכתב למעלה שכל שבמליחה אינו איסור אלא כדי קליפה, וכבר כתבנו למעלה שזו שגגה גמורה, ואסורין לגמרי קאמר, וכן [כתב] הרמב"ן ז"ל, וכמו שכתבתי למעלה. עוד כתב שדברי הרב הם עיקר, ומיהו הרב ז"ל לטעמיה דסבר דבשיעור מליחה חשוב מליח כרותח, אבל לדידן לא חשיב מליח כרותח עד שנשתהה הרבה במלח עד שטועמין בו אחר שנתבשל טעם המלח כמו שנתברר למעלה. ע"כ. וזה כבר ביארנו למעלה שאין זה ממש, והוא נעשה חולק לעצמו עם כל החכמים, וראיות חזקות יש לבטל דבר זה, ואין צורך לכתבן שנית. ולא עוד אלא כל טפה וטפה שנפלטת ע"י המלח חמה ואינה נאכלת מחמת מלחה. ועוד כתבתי למעלה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכבר כתבתי דבריו בלשונם למעלה.
ולעניין למלוח בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח, אם הבשר שנמלח שהה כל כך במלחו עד שפלט אפילו צירו, הרי הוא אסור, לפי שחוזר ובולע מבשר זה שמלחו עכשיו עמו. ותדע לך דכל עצמינו לא התרנו למלוח חתיכה עם חתיכה ולא חתיכה אחת בעצמה, אלא משום טעמא דכיון דטריד למיפלט לא בלע, הא לאו הכי אסור, דאמרינן בפרק כל הבשר רב ששת מלח גרמא גרמא. ואקשינן תרי מאי טעמא לא, דילמא פליט האי ובלע האי, חד נמי דילמא פליט חד גיסא ובלע חד גיסא, אלא לא שנא. אלמא כל היכא דלא פליט בלע ואסור. וגרסינן נמי התם (קי"ב, ב') אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, ופרישו טעמא משום דדגים רפו קרמייהו ופלטי, ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים, כלומר לאחר שינוחו דגים לפלוט כל דמן וכל צירן, פלטי עופות דם ובלעי דגים מינייהו. ורבינו תם ז"ל התיר אפילו לאחר כמה ימים, משום דדם מישרק שריק, ולעולם אינו נבלע, ואם נבלע כמו שנבלע נפלט ואינו מתעכב שם, ודגים ועופות שאמר רב נחמן שאסורין היינו דרפו קרמייהו ובולעין הן בנקלה, ובשרם רך ומתפשט הדם בתוכם ואינו נפלט אחר שנבלע, מה שאין כן בבשר. ואינו מחוור בעיניי, דהא מפרשינן טעמא בגמ' דהיתר מליחת חתיכה עם חתיכה ואפילו חתיכה אחת, משום דכל שטרוד לפלוט אינו בולע הוא, הא לאו הכי בולע ואסור. ומורי הרב ז"ל היה אומר, דאפילו בשר שנמלח ועומד עם מלחו לאחר פליטת דם וציר, אסור, לפי שיש על פניו טיחת דם שפלט, וכן המלח מלוכלך בדם הפליטה, וחוזר הוא ובולע מחמת חם המלח שעליו. ולפיכך צריך קליפה. ומכל מקום בקליפה סגי, דדם משרק שריק ואינו מפעפע. ולפיכך צריך להזהר להדיח הבשר קודם גמר פליטת ציר. אבל אם עדיין פולט ציר, אע"פ ששהה במלחו עד כדי שיעור מליחה ופלט כל דמו, מותר, דכל שהוא פולט ציר טרוד לפלוט צירו ואינו בולע, דדגים ועופות הוא [שאסורין], שהדגים מתוך שעורן רך וגם ציר מועט יש להם, עד שלא גמרו עופות לפלוט כל דמן גמרו הדגים לפלוט אפילו צירן, אבל בשר שוהה הוא הרבה לפלוט כל צירו. ומקובל אני ממורי הרב ז"ל דפליטת ציר בשר שתים עשר שעות, וכל שהוא פולט (דם) [ציר] אינו בולע. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שכל זמן שהבשר פתוח לפלוט דם או ציר, מותר למלוח עליו בשר מחדש, ועל כן התירו למלוח בשר על בשר שפולט ציר, וכן משעה לשעה ואפילו כמה ימים, לפי שכל זמן שהיא פולטת גם מה שהיא בולעת פולטת, וכל זמן שפולטת מה שבולעת אינה נסגרת, ולפיכך מותר לעולם. ולפי דבריהם מה שאמרו דגים רפו קרמייהו ופלטי ובתר דניחי דגים פלטי עופות, הכי קאמר דגים רפו קרמייהו ופלטי וניחי עד שלא יתחילו עופות לפלוט כלל. ולשון בתר דניחי דגים פלטי עופות מסייען, דאי לא, הוה ליה למימר ובתר דניחי דגים אכתי לא ניחי עופות; אי נמי ואע"ג דניחי דגים אכתי פלטי עופות. ומכל מקום אינו נראה שלא יתחילו עופות לפלוט כלל עד לאחר גמר פליטת דם וציר של דגים. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתוב שם שמותר למלוח בשר עם בשר, ואפילו בזה אחר זה, דכל זמן שהוא טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם, ובלבד שלא ישתהא כל כך זה אחר זה שיפלוט הראשון כל צירו ויתיבש קודם שיפלוט השני דמו. וכתב שאפילו בשר שנמלח ועומד עם מלחו לאחר פליטת דם וציר, אסור, לפי שיש טיחת דם שפלט על פניו וחוזר הוא ובולע. ואם עשה כן צריך קליפה. ע"כ. ומורי רבנו משה ז"ל לא כך אמר, דאם כן לא אפשר דלישתמיט גמרא וליתני האי דינא, לאיזדהורי בשהיית בשר במלח, אלא ודאי ליתיה להאי דינא. וכי תימא מאי טעמא לא חיישינן להכי, שמא יחזור ויבלע מטיחת דם שעל פניו, כבר ביררנו זה, שאין טיחת דם נשארת אחר פליטת ציר, שהציר מעבירתה. ומיהו אכתי איכא למיחש שמא יהא ניתך עם המלח הדם שנסרך עליו, ויהא נבלע בבשר, אף בזו יש להשיב דלא חיישינן להא, דאיסורא דרבנן הוא, דכיון דנשתהא הדם במלח או שניתך עמו, הוה ליה כדם שנמלח, ולא מיתסר דאוריתא, וכיון דלא מיתסר דאוריתא לא חיישינן להא, דהא ספיקא הוא, שמא אין כאן דם נסרך על פני המלח לאחר שבא הבשר לכלל רותח, שהציר שבא אחריו מעבירו. ומכל מקום עדאין יש חששא שהמלח בלוע מן הדם, והוא מצוי שיהא ניתך, והבשר בולע, ודבר זה מצוי, ראוי לחוש לו. ואפשר לומר לזו שהדם נפגם הוא במלח, ותו לא מיתסר מלח אמטולתיה, דלאו אורחיה דדם במלח, שהרי דם שמלחו מותר דבר תורה. ומורי רבנו משה ז"ל היה אומר שהדם נשרף במלח וכלה, שהמלח דבר (אניס) [אוירי] ודק. וראיה לדבר שאין המלח מזוהם בשבילו, והוא מזוהם בשביל חלב ושומן. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם (כתוב) [כתב] אפילו בשר שנמלח ועומד כו'. אמר הכותב בדקתי אחר דברי הרמב"ן ז"ל ולא מצאתי לו כן, אעפ"י שאני בקי יותר ממנו. ואני תמה שהוא סותר דברי הרב ז"ל כחמין על נתר מרצונו הפשוט, כמו שהראיתיך בעיניך כאן בכמה וכמה מקומות, ולפעמים מביא ממנו ראיה. ועוד כי תלה בו דברים שלא אמרן מעולם, בוקי סריקי. ומה שכתב המחבר דברים פשוטים ומחוורין הם. ומשם (רבנות) רב ר' יונה ז"ל אמרן, וכבוד הרב מורנו במקום מונח, שאפילו אמרן בן תדל היה לן לקבלן לרוב פשיטותן, כ"ש שיצאו מפי רבנו ז"ל. ומה שאמר שא"כ א"א דלא לשתמיט גמרא לאשמועינן הכי, הא ודאי אשמועינן לכל מאן דאית ליה, דגרסינן התם (קי"ג, א') רב ששת מלח גרמא גרמא, ואמרינן עלה תרי מאי טעמא לא, דלמא פליט האי ובלע האי, חד נמי דלמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא, אלא לאו לא שנא. כלומר דבין הכי ובין הכי כל דטרידי למפלט לא בלעי. אלמא שמעינן מיהא בהדיא, דכל היכא דלא פלט דם וציר בלע בשרא דמא דנפיק מניה, כי היכי דבלע דמא דמעלמא, ועל כרחין כיון דבעינן הדחה בתר מליחה משום דם דאיכא על בשרא, אי נמי על מלחא הוא, וכיון שכן כי נייח מלפלוט הדר בלע. והעין תעיד שחרצי המלח מלאין דם, וחוזר הוא ונבלע בבשר בחמו של מלח. ומה שכתב שהכל כבר בירר הוא שאין טיחת דם נשארת אחר פליטת ציר, שהציר מעבירתה. זה דבר בטל ואין ראוי לשמעו, שלא בירר ולא יברור, והעין תעיד על זה. ואיך אפשר לומר כן, חדא שאין הציר היוצא לאחר מכאן מדיח את הדם, ואפילו היו נגררין מים על הבשר לאט, כדרך שהציר נגרר עליו מעט מעט ובנחת, לא היו מדיחין את הדם שעל הבשר. ותדע לך דהא אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ועל זה אמר הרב בעל הלכות ונחוויריה שפיר שפיר, והוא אומר שהציר המועט ההולך לאט מעבירו לגמרי. אין זה אלא שבוש גמור. ובר מן דין על כרחין איכא טיחת דם בקמטין שבמלח, ואיהו הדר ונבלע. ועוד דעל כרחין דם גמור פלט ויצא על פני הבשר, והוא אסור ודאי, ואם כן האיסור ברור, ואין לך עדים שעבר כי עבר עליו ציר, וא"כ היאך אתה מתירו מן הסתם. וא"ת שהדם נמלח, ודם שמלחו לאו דאורייתא, א"כ אף בשנמלח עליו בשר אחר יהא מותר, דהכא נמי איכא ספיקא שמא לא נבלע, ואם תמצי לומר שנבלע, דם שמלחו לאו דאורייתא, ורב ששת למה היה מצריך למלוח גרמא גרמא. וגם הוא הקשה לעצמו עדיין נחוש שהמלח שהוא בלוע מדם, במצוי הוא שיהא ניתך, והבשר בולע. והוצרך לתירוץ פגום, שכך כתב שאין חוששין לכך, לפי שהדם נפגם הוא במלח, ותו לא מתסר מלח אמטולתיה, דלאו אורחיה דדם במלח, שהרי דם שמלחו מותר דבר תורה. עכ"ל. וזה לשון גרוע ועומד הוא, חדא דמכל מקום כיון שהוא מצוי להיות ניתך, היאך אפשר לשהות מלהדיח אחר שפלט דמו וצירו, וכי לא נחוש לאיסור פגום מלהתערב עם הבשר, ואם כן למה ידיח יפה יפה אחר מליחה, והלא הדם פגום ולא נחוש לו. ועוד דאם זאת הדרך מוציאתו מידי עברה, ע"כ אפילו בשר שנמלח עליו בשר אחר לאחר שפולט הוא דמו וצירו, יהא השני שבלע מן הראשון מותר, שהרי הדם שנבלע בו פגום, ודבר פגום אינו אוסר, וכ"ש איסורין של דבריהם. ועוד שאם כן עלה בדעתו, הלשון שכתב פגום, דלמה הרכיב הדם על המלח ואמר שהדם הוא נפגם במלח ותו לא מיתסר מלח אמטולתיה דלאו אורחיה דדם במלח, וכי משום עצמו של מלח שנבלע בבשר אנו באין לאסור את הבשר, שנצטרך לומר דלא מתסר מלח אמטולתיה, הא אין המלח נאסר ואוסר, שאין המלח נעשית חתיכת נבלה, שא"כ לא תמצא לעולם בשר מליח שלא יהא נאסר, שהמלח בלעו מדם ונאסר, והוא נבלע בבשר ונטעם בו, וטעמא לא בטיל. אלא הדם הוא שנפגם לפי דבריו, ולא היה לו לתלות בפגמו של מלח אלא בפגמו של דם. וסוף דבר איני מוצא לו שום דבר, ושתיקתו היתה יפה לו מדיבורו. ואין אנו צריכין לקושיתו ולא לתירוצו, ומה שהביא יטול בשכרו. עוד כתב שהרמב"ן ז"ל כתב שהדם נשרף במלח וכלה, שהמלח דבר אוירי ורך, וראיה לדבר שאין המלח מזוהם בשבילו, והוא מזוהם בשביל חלב ושומן. ז"ל. גם זו לא מצאתי לו לרב ז"ל. ואי אפשר לומר כן, שא"כ למה מנפץ את המלח והלא המלח מותר גמור הוא, שאין בו דם שכבר נשרף. ועוד למה מדיח. ואדרבה מצאתי לו לרב ז"ל הפך מזה לגמרי, שהוא ז"ל כתב דלצלי אין צריך מליחה, ואפילו לגרסת הספרים דגרסינן בפ' הקומץ (מנחות כ"א, א') וכן לצלי, לא להצריך מליחה לצלי קאמר, אלא להקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח צלי מותר, ואעפ"י שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, וקמ"ל דלא תימא שעם מלחו אסור עד שידיחנו, מפני שהמלח בולע את הדם והוא נאכל עם הצלי, אלא המלח ע"י האור מפלט פליט מבלע לא בלע, הילכך לצלותו בלא הדחה ובלא ניפוץ שרי. אלו דברי הרב ז"ל. ומהם אתה למד שהמלח במולח לקדרה, בולע הוא ולא שורף. והראיה שהביא ואמר שאין המלח מזוהם בשבילו והוא מזוהם בשביל חלב ושומן, זיהום זה לא ידענו מהו, אם שאינו מזוהם לקבל עיפוש, המלח אינו מתעפש ולא מסריח לעולם, אדרבה הוא שומר את אחרים מעיפוש וסרחון. ואם זיהום, שאין הבליעה ניכרת, שאין שנוי נראה בו, העין תעיד שכל מה שמלחו בו משנה צורה, לא מצד עצמו אלא מחמת הבלע שבתוכו, ואם מלח לבן הוא אחר המליחה משחיר. גם הטעם שאמר שהמלח אוירי ודק, הרי הוא משתעי בלישנא דחכמתא, ולא ידעינן מאי, עד יבא מורה צדק ויורנו.
ולעניין ביצים הנמצאים בתרנגולת, שנינו בברייתא בפרק ראשון של מסכת ביצה (ז', א') השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותר לאכלן בחלב; ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות, כלומר דעדיין בשר נינהו. וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ופי' גמורות, כל שיש לה חלמון וחלבון, ואע"פ שמעורות בגידין, דמכאן ואילך יצאו מתורת בשר ואע"פ שעדיין מעורות בגידין, והילכך מותרות לאוכלן בחלב ואינן צריכות מליחה. הא כל שאין להן חלבון, בשר נינהו, ואסור לאוכלן בחלב וטעונין מליחה כבשר. ובשער בשר בחלב כתבתי יותר. ויש אומרין שאינן גמורות עד שתתקשה קליפתן החיצונה. ואינו מחוור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתב המחבר לענין ביצים דבגופה של תרנגולת, דכי היכי דאמרינן לענין בשר בחלב, דביצים שאינן גמורות אסור לאכלן בחלב דחשיבי כבשר, הכי נמי לענין מליחה. ומאי אינן גמורות, כל שאין להם חלמון וחלבון. ע"כ. ואינו נכון, דאם אמרו לענין בשר בחלב, דכיון דמחברי בגופה נראין כגופה, אבל לענין דם ברור הוא שאין בהם דם. צא ולמד ממעיא וכרכשא, שאין בהם דם והן אסורין בבשר בחלב. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב המחבר לענין ביצים דבגופה של תרנגולת כו'. אמר הכותב איהו חלם ואיהו מפרש, ומאין לו שאין בהם דם אעפ"י שלא נגמרו, וכל שהן חשובין כבשר אף לענין בשר בחלב דרבנן, למה לא יחשבו כבשר לענין דם דאורייתא. וכן הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן כתב הרב בעל התרומה. וכן האמת.
ולעניין למלוח כבד עם בשר, מסתברא לי דלכתחילה אסור למולחו על גבי בשר, לפי שהכבד מרובה בדמים ופולט הוא בשפע, ואע"פ שהבשר טרוד לפלוט ואינו בולע מדם פליטת בשר הנמלח עמו, כיון שהכבד פולט בשפע והבשר אינו פולט כל כך בשפע, אין טרדת פליטת בשר המועטת מונעת מלבלוע דם הכבד הבא עליו בשפע. ותדע לך, דהא שתי חתיכות של בשר מותר לצלותן כאחת, ואפילו מולייתא נמי שריא, משום דכבולעו כך פולטו, ואילו בכבדא אמרו בפרק כל הבשר (קי"א, א') כבדא עילויה בישרא אסור, תחותיה בשרא שרי. ואע"ג דאסיקנא דאפילו עילויה בישרא שרי, הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה לא. והילכך אף למלחו על בשר לכתחילה אסור, אבל בדיעבד אפילו עילויה בשרא שרי. ולמלוח עליו בשר מותר ואפילו לכתחילה, כדרך שאמרו בצולהו עם בשר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתוב שם שאסור למלוח כבד עם בשר לכתחלה, ודוקא עליו, דומיא דהא דאמרינן בגמ' בצלי בשפוד בכבדא עילוי בשרא לכתחלה אסיר. ואינו נכון, שלא אמרו אלא על ידי האור, שהאור מבליע הרבה, ואעפ"י שהוא מפליט ושואב הדם, חששו בכבד מתוך רבוי דם שבו, אבל במליחה דין אחר הוא, דלעולם אינו בולע דם כל זמן שהוא פולט ואפילו ציר, ומסתמא כבר יפלוט הכבד כל דמו עד שלא יפלוט הבשר דמו וצירו. הילכך אין להביא ראיה ממי שבולע ופולט, לזו שאינו בולע כלל. וזה ברור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב שאסור למלוח כבד על בשר כו'. אמר הכותב דברים אלו בחזיון לילה נאמרו לו, ואדרבה אילו באנו לדין יותר חמורה כאן המליחה מן הצלי, שהצלי כח האש גדול להפליט מה שבולע הבשר ממנו, ואפילו היה הבשר הנצלה עמו, יוצא מידי דמו וצירו, כמולייתא, דכבולעו כך פולטו, מה שאין כן במליחה. ועוד דאין האש מניח את הדם הנפלט להבלע כל כך, דנורא משאב שאיב ושריף, ואפילו הכי חוששין לכתחילה מחמת שפע הדם שבכבד, וכ"ש במליחה שאין כחה גדול כל כך, שכל דם שנפלט מן הכבד עובר על הבשר ואין המלח שורף שום חלק ממנו, זה יותר קרוב שנבלע בבשר, ואעפ"י שפולט דם וציר, אין פורתת פליטה זו מצלת משפע דם הכבד, אלא דבדיעבד שרינן בין בצלי בין במליחה, משום דדמא משרק שריק. וזה נכון וברור.
דם האיברים כיצד. שנינו בברייתא במס' כריתות בפרק דם שחיטה (כ"ב, א') דם הטחול, דם הלב, דם כליות, דם האיברים, הרי אלו בלא תעשה. פי' משום שנאמר כל דם לא תאכלו. ומוקמינן התם דם הלב דקתני הכא בדם דיליה, דאילו דם הכנוס בתוכו, דאתי ליה מעלמא בשעה שהנשמה יוצאה, אם יש בו כזית חייבין עליו כרת, כדאיתה התם. ואקשינן התם דם דיליה היינו דם האיברים, ומשנינן ולטעמיך מי לא קתני דם כליות וקתני דם האיברים, אלא תני והדר תני, הכא נמי תני והדר תני. והני מילי כשפירש, אבל לא פירש מותר, ואפילו מצות פרוש אין בו, דבפירש אוקמוה התם בפרק דם שחיטה. דגרסינן התם (כ"א, ב') אמר רב ששת דם מהלכי שתים אפילו מצות פרישה אין בו. מיתיבי דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם האיברים, הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור ואין חייבין עליו. ופרקינן כי תניא ההיא דפריש, כי קאמר רב ששת בדלא פריש. אלמא כולה ברייתא בדפריש היא. וגרסינן בפרק כל הזבחים שקבלו דמן (כ"ו, א') שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנינות. וגרסינן בפרק כל הבשר (קי"ג, א') אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה אי בעי למיכל אומצא שפיר דמי, או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל באומצא. תיקו. דאלמא משמע דדווקא בשובר מפרקתה של בהמה הוא דאיבעיא להו אי שרי למיכל באומצא או לא, משום דהוה ליה כדם שפירש ממקום למקום, הא בשלא שבר מפרקתה מותר באומצא. ועל כרחין האי אומצא חי בלא מליחה קאמר, דאילו במליחה אע"פ שהוא מבליע דם באיברים, במליחתו יוצא מידי דמו. ותדע לך עוד דאי לא, לא הוה ליה למימר דאי בעי למיכל באומצא דמשמע הא לקדירה שפיר דמי כיון דבעי למימלחיה. וגירסת רוב הספרים אי בעי למיכל באומצא גרסי. ואמרינן נמי התם (קי"א, א') גבי כבדא רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל, רב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. שמע מינה כל דלא פירש מותר. וגרסינן בפרק קמא דחולין (ט"ו, ב') אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ואומצא בלא מליחה הוא כדאמרן. ועוד דאי במליחה, בשבת אסור למלוח, דהא המולח חייב משום מעבד, כדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת ע"ה, ב') האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד. ואע"ג דאוקימנא במולח דבעי ליה לאורחא, מליחה אחריתי מיהא אסורה מדרבנן, דלא גרע ממלח פוגלא דאמרינן בפרק שמנה שרצים (שם ק"ח, ב') ממלח לא מלחנא טבולי מטבילנא. וכן דעת רבינו יצחק הידוע בעל התוספות. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. עוד כתב דדם האיברים כל היכא דפריש אסור בלא תעשה, וכל היכא דלא פריש מותר, והיכא דלא יצא לחוץ אלא דפריש ממקום למקום, חשבינן ליה כפירש לחוץ. ע"כ. ואינו נכון, שהרי הכשר מליחה לקדרה בשיעור שהייתה אינה מוציאה כל הדם, שאלו היתה משתהא יותר בודאי יותר היתה פולטת דם, אלא שהיתה פולטת בכדי שאין כח במים פושרין להפליטה יותר, ומשבאו לכלל רותחין אין לחוש, שהן חולטין אותה, כדמוכח בגמרא (קי"א, א') דרותחין חולטין וצומתין הדם. ובודאי כשמעבירין אותה מן המלח, כיון שלא פלט כל דמו בודאי יש בגופו דם שפירש קצת ולא הגיע לצאת, אלא ודאי כל שלא יצא לחוץ לא חשיב פירש ואין חוששין לו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם כתב דדם האברים כל היכא דפריש הרי הוא בלא תעשה וכו'. ואינו נכון. אמר הכותב דעתא קלישתא יש כאן, וכל מה שכתב כאן דברי שבוש גמור. חדא שהרי אמרו בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה דאי בעי למיכל מינה באומצא לא מצי אכיל משום דמבליע דם באברים, וכי מבליע דם בהם מאי הוי לפי דבריו, והלא דם האברים שלא פירש לבחוץ הוא ומשרא שרי. ובשרא דאסמיק נמי, למה להו למימר (צ"ג, ב') דאי אנחינהו אגומרי נורא משאב שאיב, דאפילו בלאו הכי משרא שרי, דמאי דנפיק (לפי קומצי) [פירש], דלא נפיק הא שרי בחלוטי. ועוד שהוא עצמו כתב למעלה שכל שלא חתך את הורידין לעולם אסור עד שיחתוך אבר אבר ואפילו חטיטת חוטי דם לא מהניא, וקא יהיב טעמא משום דדם מבלע בבשר בליעה גדולה ואפילו אור לא שאיב ליה ואסור, ואמאי והלא דם שלא פירש בחוץ הוא וכמו שכתבתי למעלה. וקשיא מדבריו לדבריו. ועוד יש שבוש גמור במה שכתב דאין המלח מוציא כל הדם בשיעור שהייתה אלא בכדי שאין כח במים פושרין להפליט יותר ומשבאו לכלל רותחין הן חולטין, וזה שבוש גמור, דודאי כל ששהה במלחו כדי שיעור מליחה דהיינו כדי הילוך מיל לפי דעת מקצת הגאונים ז"ל, או כדי שיעור צליה, בשיעור זה קים להו לרבנן דפלט כל עקר דמו האסור, ואעפ"י שלאחר מכאן פולט דבר אדום, אינו דם גמור אלא ציר אדום, וכדקרי ליה רבא (קי"ב, א') חמר בשר ואכיל ליה. ועוד דאי משום דסמכינן אפילו בכדי שיעור מליחה אפילו לקדרה משום חליטה, מה (לעשה) [נעשה] לצלי קדר, וכן לעוף בבצק שאין שם מים להחליט, וכי מי אסרינן עד שיהיו כמליח דבעי ליה לאורחא. ועוד אי משום חליטה, היאך אנו סומכין על זה, וכבר הסכימו הגאונים ז"ל שאין אנו בקיאין בחליטה, וכיון שכן לא היה לנו לעולם לאכול בשר בקדרה עד שיעמוד במלחו ביום תמים, עד שיגמור ליפלוט כל מראה אדמימות שבו, ואף בדורות (דאפילו) [שלהם] מה ראו למלוח קצת ולסמוך אחליטה קצת, או כלו בתקנת מליחה או כלו בתקנת חליטה. ועוד אמר בפירוש שאין כח המלח מוציא בכדי שיעור מליחה אלא כדי קליפה, וזה טעות גמורה, שהוא צריך לומר שאילו חתך קצת מן הבשר אחר מליחה צריך לחזור ולמלוח מקום חתך ולהשהותו עוד כדי שיעור מליחה, וכן כתב בפירוש למטה, ומי שרוצה לטגן בשר או בצים ומחתכין את הבשר דק דק ומערבין עם בצים, אי אפשר אלא במליחה דבעי ליה לאורחא, או שישהה במלחו כיום תמים, ושוי נפשיה וכל ישראל טועין. ואין דבריו אלא שבוש גמור ובלבול מוח.
<h2>דף קלד:</h2>
ולעניין מליגת גדיים וטלאים ונוצה של עוף, נמצא בתשובות הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדיים וטלאים בעורות ברותחין בכלי ראשון אסור משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם. ולפי דבריהם הא דאמרינן בפרק הזרוע (קל"ד, ב') גבי מתנות כהונה מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, ההיא בשנקר חלב וגידים ומלח משום דם. אי נמי בכלי שני שאינו מבשל. ואיכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני אסור להשליך מים שבכלי ראשון על העוף או על הגדיים, דקלוח כלי ראשון ככלי ראשון, אלא מערה רותחין לתוך כלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף או הגדיים. וכן פרש"י ז"ל בשבת פרק כירה (מ"ב, ב') גמרא האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דלא שנא הכי ולא שנא הכי שרי, דעירוי כלי ראשון לאו ככלי ראשון, דתנן בפרק כירה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך האילפס או הקדירה, הא לתוך הקערה או לתוך התמחוי לעולם מותר. דאם איתא, ניפלוג בקערה גופה בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא שמע מינה דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון. אבל רבינו תם ז"ל יש לו כסברא הראשונה דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, והביא ראיה מיהא דגרסינן בירושלמי בפרק כירה (הלכה ה') ובפרק קמא דמעשרות (הלכה ד') מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה, ר' יונה אומר אסור וערוי כלי ראשון הוא, ופליג עליה ר' יוסי. ואמרינן חיליה דר' יונה מן הדא (זבחים פי"א, מ"ז) אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, וכה הוא אמר הכין. אמר ר' יוסי תמן כלי חרס [בולע], תבלין אינן מתבשלין. היתיב ר' יוסי בר בון והא תני אף בכלי נחושת כן, אית לך מימר כלי נחושת בולע. פי' היתיב ר' יוסי בר בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בישול סמנין, והא תני כן אף בכלי נחושת, ויש לך לומר שכלי נחושת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני, הא אינו אלא מפני שעירוי ככלי ראשון, והילכך אף בכלי נחושת כן, והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בעירוי מכלי ראשון. ומיהו אינה ראיה, דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון, מדמסיק התם מהו לערות עם הקלוח, אמר ר' חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסה. ר' יצחק בר גופתה בעי קומי ר' מונא עשה כן בשבת חייב משום מבשל, עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל, אמר ליה כיי דאמר ר' זעירא אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו, וכה אי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו. עד כאן בירושלמי. אלמא עירוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל וכר' יוסה דפליג עליה דר' יונה. ואע"ג דעירה לתוכו אף בכלי [נחושת] כן צריך מריקה ושטיפה, התם לא משום בשול הוא אלא משום בלוע, וכדאיתא בגמרין בזבחים בפרק דם חטאת (צ"ה, ב'). ומכל מקום הלכה למעשה צריך ליזהר כדברי רש"י ורת"ם ז"ל ולהם אנו שומעין, וכל שכן להחמיר באיסורין של תורה. ומסתברא לי דבין כך ובין כך אסור, דאע"פ שאין כלי שני מבשל מבליע הוא, דלא גרע מחום בית השחיטה (ח', ב'), ומכפלי דאסרו לסחופי עילויה בישרא (שם). וכמו שיתבאר בשער הראשון של תערובות בראשו. ומליגה שאמרו בפרק הזרוע דווקא לאחר ניקור ומליחה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי]. ולענין מליגת גדיים וטלאים בעורותיהם, הרבה המחבר לכתוב על זה ולדון אי אמרינן דכלי ראשון מבשל וליתסר משום מבשל חלב ודם, או לא. וכתב בסוף דלגבי הא לא נפקא לן מינה מידי, דאפילו תימא דעירוי אינו ככלי ראשון, הני מילי לענין בשול, אבל מכל מקום מבליע ומפליט הוא. וכן כתב בפי' מורי רבנו משה ז"ל שכל שיצא מכלל צונן הוא מבליע ומפליט ואפילו בכלים, קל וחומר מבית השחיטה שהוא בולע מן המוכן. ולענין כלים כללו של דבר כבולעו כך פולטו, ובשיעור חום שהן בולעין הם מוכשרין ופולטין. ומיהו כלים אינן בולעין ופולטין אלא על ידי האור או חום בשר מחמת מלח, ולאפוקי בית השחיטה ודבר חריף שאין בולעין אלא מן המוכן ואינן מפליטין כלים ולא מבליעין. אבל תמה על המחבר שהביא ראיה דכלי ראשון וכלי שני מבליעין מבית השחיטה ומכפלי דאסרו לסחופי עילויא בשרא, ואינו נכון, שלא אמרו איסור בכפלי משום בליעה כלל, שאין בכך חום לבלוע כלל ואפילו מן המוכן, ולא אמרו בשעבר ועשה (כלי) [כן] בעי נטילת מקום ולא קליפה כלל, אלא אסרו לעשותו משום דאיכא טיחה נדבקת ביותר. וכן בית השחיטה אינו מבליע ולא מפליט דבר קשה אלא שהוא בולעו מן המוכן. ומכל מקום אסור למלוג גדיים וטלאים אלא אם כן לאחר ניקור חלב ומליחה, שהעור הרך מקבל מליחה ואין השער מעכב. ואם עבר ועשה כן הכל לפי מעשה המליגה, שאיפשר שמשערים בששים בכוליה ואיפשר שאין משערין, כללו של דבר [כל] שאיפשר לדון שנבלע בהשויה משערין בכלו, ואם לאו אין משערין בכלו ונאסר הכל, כלומר כל מה ששרוי במים אם אין בו ששים במה ששרוי במים, ואם אינו שרוי בתוכו מתירין אותו בנוטל מקומו, כדין חם לתוך חם בשניטלו מן האור. לפיכך אין אומרין לעולם בענין מליחה ששים, לפי שאינו בהשויה, כדמוכח בשמעתא דטפת חלב דבעינן ניער וכסה, וכדכתיבנא עלה בסייעתא דמרי שמיא יתעלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי]. עוד שם יש תמה על המחבר שהביא ראיה דכלי ראשון וכו'. אמר הכותב כל שהוא מוסיף לכתוב מוסיף לכתוב שאינו בקי כלל בדברי הראשונים ולא בדברי המפרשים, ואף בלשון הגמרא אינו משגיח, והלא בגמרא אמרו גבי כפלי דדאיב תרבא ובלע בשרא, אלמא משום בליעה הוא ולא משום טיחה הנדבקת. ורש"י ז"ל כן פירש, ז"ל דדאיב תרבא ובלע בשרא, שהחלבים והבשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר. ואף הרמב"ן ז"ל מסתפק בזה, מפני שמצא לרש"י כן, (נמצא) [ומצא] להרמב"ם ז"ל שאסר לעשות כן לכתחילה. והוא עושה עצמו בריא שאין לחוש (אלא) [לא] לדברי רש"י ז"ל ולא ללשון הגמרא ולא להרמב"ן שנסתפק בו. ועוד מ"ש דבית השחיטה אינו מפליט ואינו מבליע דבר קשה אלא שבולע מן המוכן, טעות מפורסם הוא, דהא אמר רב נחמן אמר שמואל (קי"א, ב') סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, דאלמא מבליע הסכין שהוא קשה, ומחמת הדם שבלוע בתוכה אמרו שאסור לחתוך בה רותח ולא מחמת טיחת דם שעל פניה, ואסור עד שיכשירנה הכשר גדול בהגעלה וכיוצא בה. וכן כתוב בספר המאור, וכן הרמב"ן ז"ל כתב [כן. וכן] כתב גם הרמב"ם ז"ל. עוד כתב בענין מליגת גדיים וטלאים אסור למלוג ואם מלג כיצד משערים, וכתב בזה דברים מעורבבין ומבולבלין אשר אין להם שחר ועלגי שפה שאין להם משמעות, ונמשך עוד למליחה וכתב ואין אומרים לעולם בענין מליחה ששים לפי שאינו בהשואה כדמוכח בשמעתא דטפת חלב דבעינן נער וכסה. ע"כ. והשואה זו שכתב לא ידענו מה היא, ואם בא לומר שכל דבר שאינו נבלע ע"י רוטב אינו נבלע בהשויה אלא כאן נבלע וכאן לא נבלע וכאן מעט וכאן הרבה והיינו טפת חלב, א"כ כל שבמליחה וצלי לא נאסור אלא כדי קליפה או כדי נטילת מקום ולא נאסר את הכל שכן בטפת חלב שהביא לראיה אין אוסרין את הכל אלא מקום שנפלה עליו, וזה אי אפשר, שהרי אמרו (צ"ו, ב') גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מריש אוניה, ובשרא דמרי בר רחל דאימלחה ליה בהדי בשר נבלה ואסרה רבא (קי"ב, ב'), ומדאסרה סתם ש"מ לגמרי נאסרה, דכל שאינו אסור אלא כדי קליפה או כדי נטילת מקום לא אמרינן בה איסור סתם אלא יאמר בפירוש יטול את מקומו או קולף ואוכל, או אומרין מותר מפני שרובו מותר ואין אסור בו אלא כדי קליפה בלחוד או כדי נטילה, וכדאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') בפלוגתא דרב ושמואל דחם לתוך צונן רב אמר אסור ושמואל אמר מותר, ואמרינן טעמא דשמואל דקסבר תתאה גבר, ואקשינן אדמקרר ליה מבלע בלע, ואמרינן דבעי קליפה, ואפילו הכי הוה קרי ליה מותר. ומינה נמי שמעינן דחם לתוך חם כלו אסור, משום דאיסור מפעפע נבלע ומתפשט בכל ואפילו שלא ע"י רוטב ואין אומרין אינו בולע בהשויה כי אם ע"י רוטב. ואם דעתו לומר שכל שאינו בהשויה אעפ"י שאין באיסור אחד בששים כלו אסור לפי שאינו נבלע בכל בהשויה, גם זה טעות, מדאמרינן (צ"ו, ב') קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואוקימנא בכחוש, ועוד שזה הפך ראייתו (שהיא) [שהביא] מטפת חלב. סוף דבר איני רואה בכל דבריו לא שורש ולא ענף.
